מבוסס על סיפור אמיתי

אפתח ואומר כי זכיתי לקבל מספר הודעות בדואר האלקטרוני מקוראי הנאמנים, אין מאושרת ממני על ההזדמנות לתת לכם יד.

לפניות נוספות:

[email protected]

אף על פי ועם זאת שהיום הנוכחי היה חסר כל זיקה להתרומממות רוח, אשתף אתכם בהחלטה חיובית שנקבעה לביצוע מהרגע הזה ממש.

אני עוזבת את ביתי לימים מספר, בהם אפרד בקושי משלושת האצבעות הרודות שלי ואפתח דף נקי מהקאות- למען ילדינו כמובן!

כולי תקווה שאקבל את המחזור החודשי שלי מחדש בזמן הקרוב, ושאצליח להיפטר מהרגליי אחת ולתמיד.

תיק גב ושקית קטנה של חומר, שקיעות וזריחות במדבר, ריחוק מלבלב מהyellow, והשירותים של הטבע.

נשתמע בעוד 3 ימים ככל הנראה,

כעת אלך להתלחשש עם ציפורים קטנות.

זה הוא סיפור קצר על הגשמה עצמית המבטא באופן קונקרטי לחלוטין את מאורעות היום הנוכחי.

בכול ביקור שלי בתל אביב אני נתקלת בהתרחשות פלאית, ממש כמו מקרה הביצה והתרנגולת.

לא הכינותי מראש את מנגנוני ההתגוננות שלי כשעליתי לחדר השירותים, כשם שאיני זקוקה להם כשהאסלה לצידי.

נכון מאוד, הייתם אומרים.

שטפתי את ידי, את הפנים, השיער ואת צמידי הידיים ממש כמו בכל יום. כשלפתע ראיתיו-

נדמה היה שהוא בודד, ממתין ליד הכיור ואיני יודעת למי. אולי הוא נשכח?

הכנסתי אותו לתיקי במהרה ודשדשתי בחזרה לשולחני.

מעניין מאוד, חשבתי לעצמי.

את השעות האחרונות בילינו יחד במיטה, הוא נדלק מהר ונורא נהניתי!

אך לפתע זה נגמר, בחילה איומה השתלטה עליי ואת ג'וני זרקתי דרך החלון.

ילד רע.

הרעב היה כבד והמגירה הסודית שלי קרצה לי, לקחתי חטיף שוקולד קטן- 100 קלוריות בלבד! הם הבטיחו בנחרצות.

במשך היום זו אינה אפשרות, הרי אקום למחרת ואהיה מאובחנת בהשמנת יתר לא כן?

באופן שאינו משתמע לשתי פנים- הבינותי כי אינכם זקוקים לעזרתי. כשם שמספר דקות חלפו ותיבת הדואר נותרה בעינה!

הפתעה מפתיעה בהחלט.

ובכן, במידה ואינכם זקוקים לעזרתי, תוכלו להוות לי עין חלופית.

איני כתמול שלשום חבריי הנאמנים, התפטרתי מעבודתי וכעת אני בעיצומו של מעצר בית.

לאחר שקראתי את מחשבותיכם ברצוני להבהיר את כוונתי.

איני עוסקה בירידה לגברים מעוררי זימה ומענגי חושים, אני יורדת הישר אל החור השחור שלי.

הוא נמצא בין קריוס לבקטוס החביבים אי שם במעייני ספר ילדותי העגומה.

הוא אינו מופיע בישומון הWAZE אך ניתן לנווט באמצעות Google Maps.

חברים כה טובים הם שלושתנו, אף אם אחד יקבל מכה בברך נזעק כולנו שישנן צרות גדולות יותר.

קוראים נאמנים, הייתם לי ליד מושטת ולרגל תותבת.

אי לכך אבקש להחזיר בטובה ולהעניק לכם את כתובת המייל שלי:

[email protected]

נשאלת השאלה: כיד מושטת וכרגל תותבת, עודני מבולבל ומבקש הבהרה- מאיזו סיבה אשלח דואר לכתובת המייל שלך?

ובכן, בשל מתן עזרה אם תזדקק לכך.

איני דוגמא טובה העומדת בפני עצמה, אך כגורם תומך, מבין, ובעל ניסיון עשיר בשלל סוגי הבעיות- הינני מתיימרת לבעלת עצות יעילות ביותר בשרוולי!

ללא היסוס נוסף,

נסו אותי?

ושוב שלום לכם ותודה שחזרתם אלינו. אנוכי והמשא הכבד שעל גבי, דורה ותיק הגב המשתרך.

אנא קבלו את התנצלותי הכנה על נטישתכם באמצע הדרך. סביר להניח שהייתם כבדים מידי.

אי לכך אכתוב היום בשונה מימים אחרים מספר קטעים משונים בסבירות גבוהה מן הרגיל.

בהיעדר שטויות נוספות, הבה נתחיל בהצגה!

על פי נוירוסטטיסטיים, סקסורפלקסולוגים, ושאר קוראי שמיים נקבע יעודי כבת מזל בתולה, נושא ללעג ובדיחה בימי כנערה צעירה ושובבה.

הייתי זקוקה לאהבה וניתן אף לומר לאהבה כואבת.

משחק קטן ביני לביני היה לקרוא גברים ונשים ולהסיק מהן התכונות שיחוללו אצלם מסיבה ענוגה של הורמונים, זרעים וביציות.

לזמן מה הייתי מלקטת נתונים, בוחנת התנהגויות וצופה בחוש-חש הבלש בטלוויזיה.

ולבסוף! הלוא הוא מבחן המציאות.

בן/בת הזוג, מרוגשים ומוכנים להתחיל ולגמור במהרה את המשחק המלוכלך הזה. לאחר ימים או שבועות של התגרות מחושבת, מספיקה כדי לגרום לכל ילדון לעזוב את הסרטים הכחולים באינטרנט ולחכות לשעה שאגיע.

ילדה בת 13 מאופרת וחתיכה. מקרטעת על עקבים חדים של אימה, מצוידת בחגורת עור ובאמצעי מניעה, קוראת לו לשכב על המיטה.

מוזיקה רועשת מתנגנת ומתחילה ההופעה.

אני מתקרבת לאט ובזהירות, סוטרת על לחיו הימנית. אתה תעשה רק מה שאגיד לך. הוא נבהל אך מהנהן, עיניו לא חזו קודם במראה שכזה. היכן כל הילדות שאוהבות סאדו-מאזו? לא חיפשת אותן בגוגל, חמוד?

הילד אינו מסוגל להתאפק, הופך אותי על המיטה וסוטר לי.

אני רק רציתי נשיקה אמא, לא התכוונתי להרוס את העקבים החדשים.

היא סטרה לי.

תתביישי לך.

בשעות הלילה המאוחרות, ולעיתים אף ביום, יושב על אדן חלוני אדון הססן ויתום.

מספר לי סיפור לפני השינה, על כל שהיה מאז שנברא

ואני מתווכחת ללא מעצור, לא היה ולא נברא, איזה אדון משוגע!

הוא מביט ויושב בנוחות מפליאה,

סליחה אדוני, אולי תזוז קצת? אתה מסתיר לי נורא!

האדון מקפל רגל שמאל על ימין

מתיימר להבין את חוכמת החיים

שאלתיו שאלה 

אם כך, איך ההרגשה?

תשובתו מספקת, יוצאת מן הכלל!

לעולם לא נשאר הוא לענות בכלל

לכן ילדים וקוראים נאמנים- אסור לפתוח את הדלת לזרים!

לוריוואן, מירו, ציפרלקס, פנרגן, רסיטל, סרקוול. אם זיהיתם לפחות שלושה מן השמות הנ"ל זכיתם במכונית חדשה.

את הכדורים הפסיכיאטריים פגשתי לראשונה בגהה, עובדה שאיננה מרשימה כהיא זו. 

המשחק היה משעשע מאוד, והוא נועד למשתתף אחד עד שניים.

לאחר תקופת ניסיון של שבוע יש להחליף את הכדור בכדור חזק וטוב ממנו. 

מן ההכרח לעשות פעולה כגון זו למען הגיוון והגינות המשחק.

המנצח מקבל מכונית חדשה. 

*פרק זמן להחזרת המוצר בין 7-10 ימים, אין לערבב עם אלכוהול וסמים, אין להפר את הוראות השימוש.

האמנם?

כיוצאת אשפוז פסיכיאטרי, ניתן לומר שזכיתי לנכוח בנבכי האמת לאמיתה.

לתדהמת משפחתי ושאר משוני היקום אני חיה להעיד על כך.

עדת מפתח, יש שיעירו.

אם כך, כדאי שאתחיל לדבר ולברבר על העוול הנורא שנעשה לי, על ההצצות בחדר השירותים, על השיחות עם האחים אל תוך הלילה, על האיסורים האינסופיים ועל הפעם ההיא שקשרו אותי חזק מידי למיטה והכריחו אותי להשתין בדלי.

או אולי על השמירות בתוך המקלחת, על ההחזקה נגד רצוני, על החדר שחלקתי עם סכיזופרנית ועל הפעם שאוננתי מול אנשים.

אך אני מעדיפה לדבר על היום שהשתחררתי.

יצאתי ממיטת בית החולים, עברתי את דלת החדר, את תחנת האחיות, משם את דלת המחלקה ואת שער הכניסה לבית החולים.

עצרתי רק לרגע להריח את הדשא, כי משם עברתי הישר למרכז הגמילה.

**איני רועדת כרגע מפאת חשיבותי כעדת מפתח העלולה להסתכן בחשיפת הדברים, לא ולא. הרי שפר מזלי כחברה בתוכנית להגנת עדים.

אני רועדת כרגע נוכח עדותי לקטע שנכתב על ידי כמעט ללא ציניות בכלל.

שאם לא כן, זה המזגן.

שלום ולהתראות עדים נאמנים,

נשתמע. 

ואיך אפשר שלא לדבר על הפיל שבחדר?

או שמא זה הוא אריה?

אם כך או כך זה אינו מסובך, העניין הוא עניין של מה בכך.

אם אעז לסובב את ראשי לצדדים, אם אספור מאחת עד שלוש לאחור, אם אקרא בקול רם לעומדים מסביבי-

אגלה שעמדתי שם לבדי.

לא תוקף מסוכן, לא ישות בוכייה, ולא השתקפות משונה במראה

המרעיב, החותך, הצורב, הפוגע,

המסניף, מעשן, מחמם, ובולע

הרי הוא מיץ פטל,

והוא בכלל ארנב.

**כמה מקסימים הם קוראיי הנאמנים, אילו רק הייתם יודעים.

שלום ולהתראות,

נשתמע.

אכן מר דני היקר, תחילת התהליך קשה ביותר. אך כמותו גם אמצעו וסופו. למען האמת, התהליך שלי שהחל לפני שנים רבות אינו נגמר ונדמה כי אינו יגמר לעולם. 

אין זו סיבה לדאגה כמובן. התהליך הוא קדוש, וכל האמצעים כשרים!

השאלה המתבקשת היא- מדוע ההתחלה היא הקשה ביותר?

ובכן, התשובה היא פשוטה. בזמן ההוא קרתה הטראומה הגדולה ביותר, ולאחריה מכות משניות בלבד.

התהליך שלי החל ביום שהוא נגע בי.

התהליך שלי החל ביום שראיתי איבר מין זכרי לראשונה.

התהליך שלי החל ביום הנורא ההוא,

ביום שהייתי רק בת 7, וכפו עליי לגדול.

בולמוס צהריים אינו דבר שבשגרה אצלי. למעשה, הוא מופעל על ידי חוסר תעסוקה ותשוקה עזה לפגוע בעצמי או לפחות לכבות סיגריה על הקרסול ממש מתחת לצלקת מהאשפוז שקרובה עד מאוד לצלקת מהגמילה.

אני אוהבת לעשן נייס גאי ולקחת אסיד ולאחרונה גיליתי על DMT. שמא תהיתם מדוע אני משתמשת בסמים לאחר הטרגדיה במרכז הגמילה, שאלתם שאלה מצוינת.

התפריט שלי להיום כולל נעלי ספורט וריצה לחדר השירותים. ככל הנראה אצא מחר לחופשה ואפסיק לאכול.

אעדכן אתכם קוראיי הנאמנים במצב הבטן שלי שוב בעוד כמה שעות.

שלום ולהתראות,

נשתמע.

*הדברים שנכתבו לעיל אינם בשום פנים ואופן בדיחה או נושא ללעג, ניתן להסיק כי מדובר בכתיבה צינית ועם זאת רצינית עד מאוד. 

דיכאון קליני, אבחנה בה לא אובחנתי מעולם אך נראית ככפפה ליד בימים כמו היום. 

לפני כחודשיים, כשעזבתי מרצוני את המחלקה להפרעות אכילה- החלטתי שאיני זקוקה לאף רופא או אחות, או כדור או אנשור, או חוקים וכללים. איני זקוקה לדבר מלבד אהבה, אמרתי להם. 

לקחתי את המזוודה האדומה ויצאתי מהמחלקה בתחושת ניצחון על המערכת. הלכתי ישר לשירותים.

משפחתי נמנעה מלדבר על העניין אילו רק בכדי לא להודות בבעיה שעל הפרק, הרי היא תחלוף.

נותרתי לבדי בבית הריק- אחי בצבא, אימי עזבה לצורך התרחקות זמנית ממני ומצרכיי המיוחדים, ואילו אבי עזב כבר מזמן.

החלטתי לעלות קילו בשבוע.

משם ועד היום עליתי כבר 3.

לעלות במשקל נשמע כמו כמה חודשים של הנאה צרופה. לדאבוני איני יכולה לחשב את צריכת הקלוריות היומית שלי כשחלק בקיבה וחלק באסלה.

קלישאה מהלכת על רגליים רועדות, מאנורקסיה לבולימיה ולא פחות!

                                                       

לאחר שביססתי לי קורא נאמן אחד העונה לשם דניאל ומנהל עמוד בלוג מיוחד במינו, הספקתי לגשת אל המטבח ולתת לכדור השינה שלי להחליק בגרון וכעת אני חדורת מוטיבציה לשפוך את ליבי בפניי קוראיי החדשים.

את הערב בילתי בחברת שלוש חברות מיוחדות מאוד העונות לשם קמיצה, אצבע, ואמה. יחד העברנו שעות על גבי שעות בחדר השירותים, מאזינות למוזיקה בעוצמה מופרזת וצופות יחד בשאריות הבולמוס האחרון להיום. 

הן התלוננו רבות על החום בתוך הגרון, דביק וכואב לטענתן. בנוסף חזרתיות התנועה שיעממה אותן כהוגן, אך הן המשיכו עד שתשו כוחותיהן.

אין זו מלחמה, חזרתי ואמרתי. אין זה סבל לעזור לחברה בצרה אצבעות יקרות!

בשבועת זרת סגרנו את הלילה.

נשבענו שזו הפעם האחרונה.

שלום ולהתראות,

נשתמע

ושוב שלום לכל קוראיי הנאמנים, מספרכם עומד כרגע על 0 אך אני ארשה לעצמי לגלוש לעולם הדימיון שמתחבט כל כך עם המציאות לאחרונה.

את שמי לא אגלה לכם- כי חיי הם סודייים בהחלט ואף אינני מעוניינת בכך שיצביעו עליי מבוגרים משונים ברחבי העיר ויגידו: "את זאת שאנסו אותה נכון?",

זה יהיה חבל.

בכל אופן, זה הקטע הראשון שלי כאן ומן הראוי שאהיה גלויה כמה שאפשר. הבלוג שלי נועד בעיקר בשבילי לפריקת מתחים ולמיתון התנהגויות סיכון על פי המלצת הפסיכולוג. אין זה אומר שאני משוגעת.

תודה ולהתראות,

נשתמע.