מה, אני באמת הולכת להתגייס? זה באמת קורה חרא הזה?
תמיד המחשבה על הגיוס שלי הייתה מאוד מצחיקה אותי- הרי זה דיי ברור שאני לא מתגייסת.
אני שהם, שאפילו בחוג אומנות לא שרדתי יותר מחודש. שלא נדבר על חוג סוסים וגיטרה וריקוד וכל השיט שבהם לא שרדתי יותר משתי פגישות,
שלא נדבר על זה שאפילו תעודת בגרות לא הצלחתי להוציא (שזה קצת בגללי והרבה לא, אבל על זה ארחיב בהזדמנות אחרת אולי)
אז אני אלך לצבא? ואצעק "כן המפקדת" בלי להתפוצץ מצחוק? ואלבש מדים? ואוכל בחדר אוכל?
ואם ארצה ללכת אצטרך להישאר?
איך הגעתי למצב שבו אני כבר קרובה לשם? לא הייתי אמורה לנצח להישאר במעין מצב דמדומים שבו הגיוס הוא משהו שיום אחד ייקרה אבל אני
אף פעם לא אהיה באמת קרובה אליו?
זה לא קורה ככה?
אני לא לנצח אשאר בתקופת התיכון (למרות שאני כבר לא שם) ואני לא לנצח אהיה בת 17 (למרות שאני כבר בת 18) ואני לא לנצח אהיה מוקפת באנשים שהקיפו אותי במשך כל תקופת התיכון, מוקפת תמיד בשכבות אחרות ובדרמות שכיף להתעסק בהן כי הכל שטויות והבל הבלים (למרות שבכלל הכל נגמר- ואפילו אי אפשר לחזור הפעם) .
והכל מבולגן לי בראש ובכתיבה ולא אכפת לי שאף אחד לא יבין כי זה בעצם ימחיש בצורה הכי טובה את מה שאני מרגישה.
כי אני בעצמי כבר לא מצליחה להבין כלום. הכל לא ברור. איך הגעתי לפה כשבעצם אני אמורה לנצח להישאר שם.
תמיד חשבתי לעצמי שלנצח אהיה אותה ילדת ירח בגיל העשרה.
מסתובבת יחפה ושאננה, רודפת אחרי צדק ובעצם לא עושה כלום לממשו, מסתובבת על צוקי המדבר מזריחה ועד שקיעה וחושבת
שלנצח זה יהיה ככה. לנצח אהיה ילדת ירח והזמן לא יגיע גם אלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שֹׁהַם