תמונת מצב:
יום שישי, השעה 1830, אני יושבת על הספה שבדירתי הקטנה והצנועה בחיפה. הרגליים שלי מונחות על השולחן, משולבות זו בזו. הכרית על היריכיים שלי, והלפטופ עליי. סנואו, האהובה עליי, פה לידי שוכבת בתנוחת עובר, האהובה עליה. ואני מקלידה. לתוף הלפטופ שלא נגעתי בו כבר תקופה מאוד ארוכה. בטח שלא למטרה כל כך נעלה. לכתוב בך שוב. ניסיתי כל כך הרבה, פניתי לכל הגורמים שניסו להחיות את ישראבלוג ולא קבלתי מענה. והינה פתאום, ככה סתם, ניסיתי להכנס לקישור ששמור לי כבר שנים. ואתה נפתח לך פה על הדפדפן שלי, ככה בניחותא. לאט לאט. חושף את תמונתי מלפני עשור.
אני שומעת אדל, turning tablesl. מנסה להכנס לאווירה.. מקלידה מקלידה ותוך כדי חוששת שהפוסט לא ישמר ושוב תעלם לי.
מנסה להזכר בכל הדברים החדשים שעברו עליי ולא ספרתי לך, אבל יש כל כך הרבה..
מכונת הכביסה מצפצפת כדי להזכיר לי לקום ולתלות את הכביסה, רמז לקום.
תכף נכנסת השבת. אתקלח ואסע הבייתה למרות שאני כועסת על אמא. מאוד.
אכתוב פה שוב בקרוב,
אני מקווה.
נערה מתבגרת
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
