אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.
אני לא יודעת מה אני רוצה ממנו, מה אני רוצה ממנה, ומה אני רוצה מכולם.
אני לא יודעת מה אני רוצה...
אני לא רוצה להיות דכאונית, לא רוצה לחתוך את עצמי, לבכות בלילה ולחייך ביום.
לא רוצה להתאהב. לא רוצה שיתאהבו בי.
לא רוצה חבר, לא רוצה להיות חברה.
לא רוצה שיכירו אותי, לא רוצה להכיר.
לא רוצה שיקראו אותי, שינחשו מה הצעד הבא שאעשה בחיי.
לא רוצה לחשוב.
רוצה להתרחק. מכולם. כל אחד, ואחת, שאני מכירה.
פשוט להתרחק.
אני לא צריכה אף אחד בחיים האלה. יש לי את עצמי. אני לא טיפשה, אני מסוגלת להסתדר היטב אם רק ארצה בזה מספיק.
אני רוצה שהשנתיים האלה יעברו, ואז אוכל להתחיל בחיים חדשים.
לבד, בכוחות עצמי.
בלי עזרה של אף אחד. רחוק מכולם.
אני לא יכולה לבד נכון? בלי שיהיה לי עם מי להתכתב? בלי האנשים הקרובים אלי?
נכון?
לא, לא נכון. אני כן יכולה. זה פשוט עניין של הרגל. אני יודעת להעסיק את עצמי טוב מאוד.
אני לא צריכה בנים בשביל לא להיות משועממת.
הוא פשוט ל א מכיר אותי.
דאמ קר לי. חברות שלי מציעות לי ליסוע איתן לעפולה, כי יש הופעות. אבל מה? אמא שלי אמרה שאני עוד אתחנן אליה בשביל שתסכים לי.
ונחשו מה?! לא בא לי להתחנן.
בא לי לברוח החוצה ולהישאר לישון כל הלילה בחוץ.
ואז למות מקור.
זה, מה, שבא לי.
אתמול בלילה חלמתי עליו. הוא שוב הופיע באמצע שהו מקום שלא האמנתי שיהיה בו.
התעוררתי מזיעה, הבטן כאבה לי. הורדתי חולצה, והתקשתי למצוא תנוחה נוחה.
אני כבר לא יודעת מה יש לי, אני כבר לא רוצה לחיות.
רע לי. =[ רע לי.
אני נוסעת עם אמא עכשיו. הלוואי וכל זה ישתנה בקרוב, אני שונאת משברים, למרות שאני מודעת לזה שזה "רק משבר".
אף אחד לא ממש קורא כאן, אז הרשתי לעצמי לפרוק מהלב.
שבוע טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
