זכותי המלאה להגיד שהצבא שרט אותי. 

יש לזה יתרונות ויש לזה גם חסרונות. הוא בעיקר ניפץ לי את הקרקע של הערכים שעליהם צמחתי. 

נהפכתי חריפה ומודעת בצורה אובססיבית לעצמי ולערכים סביבי. נהפכתי צעירה בועטת וכל מה שמשתמע מזה. נהפכתי אדם שמתחלא כשמזלזלים בערכים ובטוב האדם. ובעיקר בחורה מאוד חרדתית. 

הם פגעו לי בטבע האדם, הם ניפצו לי את האנושות. איבדתי את הביטחון בעולם ובמבוגרים. 

אם אלו שאמורים להעביר לך את תהליך הסוציאליזציה לעולם האמיתי מתעללים בך בצורה כלכך עמוקה לא פלא שאתה מתחיל לפחד מהעולם. 

איבדתי את האמונה באלוהים ובדת, איבדתי את הכבוד למדינה, איבדתי כל הערכה למבוגרים ובכלל לבני אדם. 

הכריחו אותי לשרת במקום שהרגיש לי שפל האנושות. 

הכניסו לך עמוק מתחת לעור שהמדינה הזו במלחמה. היא תמיד הייתה ותמיד תהיה. ושאני חלק מזה. שאדם לאדם זאב אחושרמוטה. 

אני בת-אדם. אני לא ישראלית ואני לא יהודיה ואני אפילו לא בת למשפחת בלה בלה. אני לא רכוש שלכם. אני לא פריט במדינה הזו. אני לא רכוש צה"ל, וההנחה הזו שאתם עשיתם ואתם בניתם ועכשיו זה תורי לאכול חרא בדיוק כמו שכולם אכלו לפני היא בלתי נתפסת בעיניי.  

אני מאוד פגועה כן. ואני לא פגועה בגלל שמשהו לא בסדר אצלי. ואני לא פגועה כי חינכו אותי בתוך בועה ואני גם לא פגועה בגלל ששמו אותי בשירות לבעייתיים ודפקו אותי בתפקיד הצבאי. אני פגועה מהמערכת. 

אני מרגישה מפוחדת במדינה הזו, אני מרגישה שבכל מקום מנסים לאכול אותי ולנצל אותי. אני מפחדת מהרשויות ומהשלטון ומכל אדם שנמצא בשליטה על העניינים. הצלקת שהשארתם בי פשוט מונעת ממני להתפתח בתור בנאדם. אני לא סומכת על אנשים. הפסקתי להיות אדם שמאמין בעצמו, זרקתי את הכל לטובת "אם כולם זאבים-תהיי זאב" אף אחד לא פה בשבילך. אז הגיע הזמן שתלמדי לתקוף. ולהיות בכוחות עצמך. 

ההרגשה שאני יוכל לחיות במדינה אחרת שלא רוצה להילחם בכל אחד מצליחה לשחרר אותי במעט, שאנשים רוצים את הטוב אחד בשביל השני. 

עברו כבר שלוש שנים וכמה חודשים מאז שסיימתי את השירות שלי ואני עדיין מרגישה את אותם תחושות שהיו לי כשהשתחררתי, הייתי בטוחה שזה יעבור לי, שזה גם גיל ההתבגרות וזה אבל לא. 

נורא מפחיד אותי לחיות פה. אני מורעלת נורא. 

אני לא מאמינה באנשים מבוגרים, אני יודעת שיש להם אינטרסים נוראים. שרוצים לפגוע בי. 

הבחור היפה שלי אוכל את זה כל הזמן. בכל פעם שהוא עושה שבריר משהו קטן הכל יוצא עליו, הרגשה איומה שהוא פוגע בי ושהוא רוצה לעשות לי רע. 

אני לא מאמינה שיכול להיות לי טוב במדינה הזו. המדינה הזו כולה סביב מלחמה. כולה השרדות. אני לא רוצה לשרוד, אני רוצה לחיות. המצב הכלכלי בארץ הוא מזעזע, כולם והכל רק מתעסקים ברע שבחיים, הכל שלילי ומדכא. אני לא מאמינה שיש דבר כזה "רע" אני מאמינה שאנחנו בוחרים איך לראות את המצב, ובאנשים במדינה הזו שתולה התחושה שרק רע פה. הקימו את המדינה על הריסות וככה ממשיכים לחיות פה. 

ואם איכשהו הצלחת לגדול באופטימיות ותחושה טובה הם יכריחו אותך להיות בצבא, ממסד שנועד כדי להרוג בראשו ועזבו גם אם אתה לא קרבי אתה סובל את היחס המלחמתי הזה כלפיך, כאילו אתה הפכת לערבי שממנו הם מנסים להתגונן. ואחרי זה? איך אתה מצפה לצאת לחברה שלנו? היפי ושמח?כן אולי רק אם תהיה על מריחואנה 90 אחוז מהזמן שלך. 

את ההרגשה הזו שהם פגעו בך אף אחד לא יצליח לשנות. יום-יום אתה תצטרך להתמודד עם האכזבה שלך מהעולם עם האכזבה שלך מהממסד ועם החוסר אמון שלך באנשים. 

אני לא חושבת שהעולם הזה הוא מקום רע, אני חושבת שהמדינה הזו היא מקום רע. ואני פגועה נורא. 

אני בנאדם טוב ואני בנאדם יפה והערכים שלי מאוד יפים, ויפה אם האנשים במדינה הזו היו מאמצים אותם. להישאר במקום הזה שירק עליי בצורה כזו משאיר אותי בחרדות תמידיות, בצפייה בעתיד שחור, הם שרטו אותי נורא. ואני לא אשמה בזה. 

כולם אומרים שהמדינה הזו היא המקום שלך בעולם, עזבו יהודים וכל השטויות האלה, המדינה שגדלת בה, אז המדינה הזו היא המקום האחרון שאני מרגישה בו בבית, המקום האחרון שאני מרגישה בו בטוחה, היא המקום האחרון שאני מרגישה חלק. 

אני לא מסוגלת להרגיש חלק מחברה שמאמינה שצה"ל זה ארגון שהוא בסדר. חברה שמאמינה במלחמה מתייחסת גם לאזרחים שלה ככה. הטירונות היא לא חודש וחצי בחיים, היא השנתיים-שלוש האלו ואחרכך אתה יוצא לחיים עם מה שרכשת שם, למדת להילחם בערבים\במפקדים\בחיילים ובכל מי שעבר בדרך שלך. לימדו אותך להיות תוקפן ואגואיסט, לימדו אותך לזרוק לפח כל ערך יפה של בני אדם ולהיות זבל. כי להיות נחמד רק ידפוק אותך.  

אני לא מאשימה אתכם, אבל אם אתם אנשים טובים ברגע שיתקפו אתכם אתם תיכנסו להלם ואז תלמדו לתקוף בעצמכם ובגלל שזה טראומה אתם תקבלו את ההתנהגות הזו עליכם גם כשזה ייגמר.

ואם אתם לא תהיו תוקפים אז אתם תהיו מצולקים, לא חסרות מספיק נשמות אבודות במדינה הזו בגלל שהצבא שרט אותם, יש לי לא מעט חברים שנשארו עם טראומה מכל השירות שלהם בדיוק כמוני, אנשים צעירים שאמורים לצאת לעולם והם מצולקים ממש, הם מעשנים כמעט כל הזמן כי מפחיד אותם נורא להרגיש את המציאות. הם פסימים נוראים, הם מיואשים, אין להם כוח לכלום, הם מדוכאים, הם מרגישים קטנים ולא מסוגלים. הם מרגישים כנגד כל העולם. 

אתה לא יכול לעבוד בעבודה נורמלית כי את חווה את התוקפנות ואת התחרות הזו בכל פינה, אתה חווה את האגואסיטיות הזו. אתה מחכה שיפגעו בך, אתה חווה את הקור הזה. את האשמה הזו. את הגפרור קטן שהם עשו ממך והם ימשיכו לעשות. ולמה? כי הם יכולים. פשוט כי הם יכולים. 

אני לא הצלחתי לאהוב כבר חמש שנים. אני לא מסוגלת לתת לרגש הזה לצאת ממני. אני מפחדת. אני מרגישה לא מתאימה למדינה הזו. הרי יפגעו בי. הרי בשנייה שאני יאהב שוב אם אני איכשהו יצליח למצוא בי את הרגש הזה יפגעו בי. משהו רע יקרה. הרי זה לא יחזיק הרגש הטוב הזה. וגם, מי בכלל רוצה את זה כבר... 

הדבר היחיד שנשאר היום הוא לדבר על זה עם אנשים שמרגישים אותו הדבר, והשיחות האלה הם איומות, כי הם רק מדכאות אותך יותר להרגיש שאין איך. שאתה ממש לא לבד בכל זה. זה רק להיכנס לבועה עוד יותר שחורה. להרגיש שאתה מוקף באנשים שעצוב להם. 

במקום להיות בשלום עם העולם אתה במלחמה. ואתה באמת מרגיש שזאת הדרך בעולם. שכדי לחיות צריך מרפקים. שכל מה שחיית לפני זה שטויות, זה בועה. שזה אומר להתבגר. לגדל בייצים. לגדל תוקפנות. ואם אתה לא יודע איך? ואם אתה לא רוצה שזה לאן שהחיים שלך יילכו? אז נדפקת. אתה פסול. אתה לא מתאים. כי אלו החיים. 

וגם אם אתה רואה אותם שמחים אתה לא מאמין להם. אתה יודע שבפנים הם חארות. שיש אינטרסים. שהם מנסים למכור לך משהו. נהייתי חשדנית לעולם. במקום להנות ממנו. 

אתה מרגיש שהם רוצים שיהיה לך רע. ואתם לא יכול לחייך כשאתה מרגיש שהם רוצים שיהיה לך רע. במקרה הטוב לא אכפת להם וזהו. 

אבל אף-אחד, אף-אחד לא רוצה שיהיה לך טוב. שתבין ילד אתה חייב להתמודד לבד עם החיים אף אחד לא יעשה שומדבר בשבילך. אתה לבד פשוט תבין. למדת להתמודד לבד? יופי. זהו. אתה לא צריך כלום יותר. בטח לא במדינה הזו.

אבל אני לא רוצה את כל זה יותר. 

אני לא רוצה לשנוא או להילחם לעולם יותר. 

זאת לא אני ואני אתעקש על זה יום-יום במשך כל החיים. 

אני כל הזמן מחפשת על מי לכעוס. את מי לשנוא. מי פוגע ומי לא. והאמת? אף אחד. אני לא צריכה לשנוא ולא לחפש את האנשים הרעים. 

הצבא אשם. וגם אפילו לא החיילים. המערכת אשמה. המדינה אשמה. משהו גבוה יותר. ולשם הכעס צריך להיות מופנה. 

צה"ל, אני שונאת אתכם נורא. ואתם טועים. ואני צודקת. 

עריכה: 

מי שהגיע לפה דרך הפוסט של Journeyman המקסים תצאו לי מהוריד בבקשה. אני כתבתי את הסיפור האישי שלי ואת המלחמה שלי מול המסגרת. אני לא זקוקה לעוד אנשים שיגידו לי שאני טועה. כי אני לא טועה. ואין לי כוח לריב, שזה בדיוק מה שניסיתי להבהיר בפוסט הזה. 

אין לי צורך בתגובות של אטימות, פגשתי כזו מספיק יותר. תסמכו עליי ששמעתי מספיק למה צה"ל הוא טוב ולמה צריך ובלה בלה. אני אחרי צבא אם לא קלטתם כולכם. ובחייכם אם אין לך משהו טוב להגיד פשוט אל. 

עריכה 2:

טוב ישראבלוג איבדתם את זכותכם להגיב יותר לפוסטים שאני כותבת. וחבל, כי יש אנשים שמאוד אהבתי לשמוע את דעתם פה ולהתחבר אליהם.