:) :( |
 כינוי:
mimiandmimi בת: 27
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2017
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 8/2017
היום אני לא עצובה
דיכאון זה דבר מוזר ...
אני כותבת את זה בזמן שאני לא עצובה ולא שמחה מרגישה נורמטיבית לשם שינוי איזו הרגשה מדהימה.
יש אנשים שנכנסים לדכאון מסיבות הגיוניות כאלו וואלה אם הייתי בודדה בלי חברים שמנה ומכוערת מן הסתם שהייתי נכנסת לדיכאון ...
אבל כשהכול טוב למה פתאום באלי למות ... למה אני מקבלת התקף חרדה באמצע מועדון ומתפללת לאלוהים שיקח אותי ושאני לא מתאימה לעולם הזה .
למה שיש לי חברות טובות 15 שנה , חברות נפש אני מרגישה הכי בודדה ואז אחרי חודש זה נעלם ..
למה פתאום באלי לברוח מי הן ושאני שונאת אותן ושהן מעצבנות אותי כולם ואף אחד לא מבין את הסבל שאני עוברת אבל הן מתנהגות רגיל אני זאת שמתנהגת כמו חולת נפש ביום בהיר אחד .
יש דברים שאני לא מבינה למה אני מגיבה ככה למה פתאום יש ענן שחור מעלי , שואלים אותי למה אני עצובה ואני לא יודעת מה לענות לא יודעת למה אני עצובה אני פשוט עצובה היום אני עצובה אולי גם מחר אבל יכול להיות שעוד שבוע זה יעלם ואני אחזור להיות שמחה .
הכי מפחיד זה להרגיש טוב להרגיש שמחה כי אז את יודעת שהעצב יבואו וכשהוא יבואו הוא יהיה חזק כול פעם זה מתחזק אני מפחדת רק מלחשוב על זה ממש כמו מפלצת שמתקרבת אלך וכשהעצב בא אני מתפללת לאלוהים שילך כבר שיפסיק שיעשה את שלו שיתעלל בי וילך ושזה יהיה מהיר אבל לא תמיד זה מהיר .
| |
בזמן שישבתי ושתתי נס עלתה לי המחשבה על מדיה חבריתית
ואיזה כיף שיש מדיה חברתית היא עוזרת לנו לשמור קשר עם החברים שלנו ולשתף בחוויות שאנחנו עוברים וכמובן לרמוס את הביטחון העצמי שלנו 
טוב לי אין פייסבוק אבל היה לי פייסבוק כשהייתי בת 15 בערך ובגלל שהייתי נורא חסרת ביטחון ודי מכוערת אז עצם זה שקבלתי 5 לייקים ולא עשר גרם לכול היום שלי להיות חרא .
זה די מצחיק אותי עכשיו שאני נזכרת בזה אבל באמת בגיל 15 ממש ממש פחדתי מהיום ההולדת שלי וממש לא רציתי שהוא יגיע כי פחדתי שלא יהיו לי מספיק ברכות בפייסבוק ואני אראה מסכנה .
אין לי גם אינסטגרם אבל היה לי אינסגרם בגיל 17 ובגלל שאני נורא לא פוטוגנית כול יציאה שהייתי יוצאת הייתי מצטלמת וכמובן שאז הייתי מתאכבזת כי לא הייתי יוצאת טוב וכול יומי היה נהרס ...
הייתי רוצה לעלות תמונה "אבל לעזאזל עכשיו כולה עשר בבוקר מי עכשיו מדפדף באינסגרם אני לא אקבל ליקים נעלה את התמונה בסביבות שתיים ככה אקבל יותר לייקם" .
זה נשמע כול כך עצוב אבל זה חלק מהיום יום בחיי החברה הפוסט מודרנית בישראל וכנראה בעולם .
טוב עכשיו אני מתקרבת לסוף גיל 19 איזה כיף ואני כבר לא כול כך מכוערת ולא כול כך חסרת ביטחון ותאמת פשוט לא אכפת לי מכול השטויות האלו כי פשוט אין לי כוח לזה ויש לי דברים אחרים על הראש מאשר באיזה שעה לעלות תמונה .
מזכיר לי כשרק התגייסתי בטירונות לא היו לי חברות עצוב נכון ... בכול מקרה הגיע סוף הטירנות אז המפקדים נורא אוהבים לחלק נייר ושאנחנו נרשום אחד לשני ברכות אנונימיות ופה פחדתי .
לא היו לי חברים ואף אחד לא כול כך הכיר אותי אז כצפוי בקושי היו לי ברכות לעומת שלכולם היו הרגשתי חרא באמת , טוב אחרי איזה שנה יצאתי שוב לקורס צבאי ארוך של חודשיים ושם די בלטתי כי פשוט אמרתי מה שאני חושבת ולא התביישתי והייתי אהובה ואז כשהגיע סוף הקרוס המפקדת שלי כמובן שחליקה דפים ועשינו את אותה פעילות שהייתה בטירונות רק שהפעם קבלתי מלא ברכות .
סוף טוב אתם חושבים אבל תאמת כשפתחתי את הנייר וראיתי הרבה ברכות באמת שלא היה לי אכפת כי לא הכרתי את האנשים האלו ולא היה לי אכפת מה יכתבו אפילו הברכות של חברי הקרובים לא קראתי כי ידעתי בידיוק מה הם מרגשים כלפי אז זרקתי את הנייר והלכתי הביתה כי חלאס נגמר הקורס ויש לחץ בית.
זה מצחיק כשאין לך משהו ואת חושבת שאם יהיה לך את תיהיי הכי מאושרת בעולם אבל אז כשאת מקבלת את זה פשוט לא אכפת לך .
.
מעציב אותי לראות את חברות שלי מצטלמות לא בשביל הזיכרון אלה בשביל שיהיה יפה .
הראי מטרת המצלמה לשמר את הרגע , הרגע הזה עם החברים הרגע עם המשפחה אבל בימקום זה כול אחד דופק איזה פוזה ליד איזה עץ ומעלים לאינסגרם פייסבוק .
| |
כמעט התקף חרדה אבל כמעט
אתמול כמעט קבלתי התקף חרדה ...שוב .
נסעתי לתל אביב עם חברים מהבסיס , פעם אהבתי את תל אביב כשהייתי יותר צעירה , היא הייתה העיר הגדולה עם הבניינים , הסמים שרואים ברחוב(לילה בת 16 זה היה מגניב) , אנשים משונים וכמובן בכול מקום היה בר ומסעדה שהיו פועלים עד השעות הקטנות של הלילה , היום אני כבר לא אוהבת את תל אביב.
בכול מקרה הייתי צריכה לנסוע הביתה בקוו לילה ומי שום מה הרגשתי חרדה כזאת גדולה שאני לא אגיע הביתה זה היה מלווה בחיפוש אחר התחנה הנכונה אחרי שהחברים שלי אמרו לי מה התחנה אבל בגלל שהיא לא הופיעה באפלקציה אז נתקפת לשיגעון קטן .
אני בחורה עצמאית אני לא פוחדת ללכת לבד ובטח שלא פוחדת לנסוע לבד ואני תמיד מוצאת דרך הביתה אבל אתמול זה בא לי מי שום מקום.
הרגשתי כול כך אבודה הרגשתי כול כך עייפה רציתי רק להגיע הביתה לא רציתי להשאר בעיר הזאת רציתי פשוט להגיע הביתה והאוטובוס לא הגיע!
התחלתי ללכת ברחבי העיר בלי לדעת לאן אני הולכת פשוט ללכת הרגשתי דמעות חונקות אותי הרגשתי שרציתי להעילם לברוח אז ברחתי , עזבתי את החברים שלי והלכתי לבד באמצע הלילה אחרי שיחות פלאפון מרובות חזרתי למקום של חברי והגיע האוטובוס ונסעתי הביתה .
די מצחיק אבל מה שהרגשתי בפנים פשוט רצון להיעלם בלי לדעת למה בידיוק ...
הסיבה היחידה שלא בכיתי כי החברים שלי היו לידי , מקודם אמרתי לחברה " אני הולכת יש לי אוטבוס תשארי לכו למועדון אני גם ככה שונאת אותם אני אקנה לי גלידה אשב לי בתחנה אשחק קנדי קראש וזהו תהנו " כמובן שלא הייתי קונה שום גלידה ולא משחקת שום קנדי קרש הייתי בוכה את חיי כמו שקרה במקרים הקודמים , למזלי החברה לא עזבה אותי ונשארה .
אבל בסופו של דבר נהנתי .
אה עוד קטע משעשע ( כאלו הקודם היה שיא הצחוקיןם) בזמן שישבתי בתחנה עם חברים הגיעו כמה גברים ואחד מהם אמר לי
" את נראת בדכאון "
אני אמרתי " אתה נראה בדכאון "
" מה פתאום אני הבן אדם הכי שמח בעולם"
אני " זה רק מבחוץ מבפנים אתה עצוב "
"נכון איך את יודעת "
אחרכך התחלתי לזיין לו תשכל שאני קוראת בקפה אבל לא משנה כמובן לא ידעתי ולא הכרתי אותו עצב זאת סתם הרגשה שכול אדם מרגיש , אנחנו מרגשים מה שכול בן אדם מרגיש פשוט כול אחד מרגיש את זה ברמות שונות .
סתם העיבירו לי קצת את הזמן.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
