The Lightning Strike

זה היה פשוט מושלם.

לפעמים, ובעצם תמיד, אני רוצה לקחת את קריסטי הקטנה והחמודה שתמיד החמירה עם עצמה,

קריסטי הקטנה שלא הזיז לה כלום ולא התגעגעה לאמא ואבא באף טיול,

 שלא פחדה מלישון בשק"ש על אדמת טרשים הרחק הרחק מהמקום לו קראה בית.

לשים לקריסטי הזו יד על הכתף,

יד שהיא תנער ממנה בעדינות, כי אסור לתת לאף אחד להתקרב.

כמובן לא חיבוק, כי לקריסטי הקטנה זה הדבר הכי כואב בעולם.

אז רק יד קלה על הכתף , סטייל שבט אחים של בית הכנסת בשבת בצהריים.

ואחרי שהיא תתרגל לנוכחות של מגע כזה מוזר וזר הייתי חושבת בעצם מה הכי הייתי רוצה להראות לה.

אולי את הערב חג הראשון שבו היא תרגיש משפחתיות חום ושייכות?

אבל עדיף שלא כי אז כל ערב חג, כשתתאבן ותבטל עצמה מול מי שצריך, האבן תיסדק ותתפורר לאפר ואבק.

אולי כדאי להראות לה שהבית שהיא חלמה עליו מאז שהיא זוכרת את עצמה רוקם עור וגידים?

אולי אולי, אבל יותר קל כשאין שום דבר להתגעגע אליו, זה היא תלמד כשתתבגר קצת.

אולי בכלל כדאי להראות לקריסטי שיום יבוא וחיבוק לא יפרק אותה לחתיכות קטנות קטנות שייקח לה חודשים לאסוף?
אבל אז הקנאה תאכל אותה אפילו יותר.

אולי אני אקח אותה ללילה הראשון שבו היא החליטה לחזור הבייתה במקום לישון עם כל החברה?

היא תחשוב שאני מפונקת ,תעקוץ ובכלל לא תבין מה כל כך מרגש בזה.

אולי בכלל כדאי לקחת אותה לרגע שהיא אמרה "לא" ?

אבל בעצם אם היא תעשה את זה ילחמו בה חזק יותר ויש גבול כמה מהלומות המאובן הקטן הזה יכול לספוג.

אז אני אקח אותה, להתאוורר קצת, דווקא ברגעים שהיא כן הצליחה להיות עבור אחרים מה שלה אין.

ואני אטפח לה על השכם בקרירות ואומר לה פשוט שתמשיך ככה.