כלכך הרבה דברים

המוח שלי גדוש במחשבות... 

ניהלתי מאבק קשה מול המשפחה שלי ב7 שנים האחרונות ופתאום אני קולטת למה- הייתי זקוקה להתנתק מהם ומכל שברירון התנהגות שלמדתי מהם, תהליך הסוציאליזציה שהם העבירו אותי פשוט רעיל בשבילי (הם משפחה מתוסבכת ובעייתית) 

ואני בשנים האחרונות ממש נאלצתי להרכיב לי משפחה חדשה, מודלים לחיקוי והשפעות חדשות וטובות לי. 

ועכשיו אני בחלק שאני מבינה שאני זקוקה לשים גדר מודעת, ביני לבינם, לזכור שכל מה שהם הוא לא נכון לי, ואם אני אהיה בקשר (מועט) איתם- לזכור את הגבולות. ובעיקר להפנים, שהמשפחה שלי היא לא "משפחה", יהיו לי אנשים אחרים ללמוד מהם, אנשי המשפחה שלי הם מקולקלים. 

זה לא התהליך הטבעי שאנשים עוברים, לכולם יש איזה ניתוק ובנייה מחודשת אבל לא ככה.. אצלי הניתוק הוא מוחלט. 

הזוי ששנים חשבתי שהם התקינים ואני המקולקלת.. שלי יש בעיה, שאני חסרת ביטחון, וחסרת ערך, וכישלון ועוד ועוד 

ז'תומרת כן באמת הייתי אבל, אבל זה כי הם התאמצו להוריד אותי כדי להרים את עצמם, זרקו עליי את הרעל שלהם, הייתי השק איגרוף שלהם שחטף את כל התסכול והפאקים. 

רק רציתי שיהיה טוב. שיהיה לי טוב. שיהיה להם טוב. לנו. 

היום אני כבר לא רוצה, אני לא מאחלת לכם דברים רעים אבל לא, אני לא חלק מהקשר הזה יותר. 

ההפך מאהבה הוא לא שנאה, הוא אדישות. 

אני ניהלתי מאבק יומ-יומי כדי לחיות בסביבה שלכם, למזער פגיעות. אני לא רוצה שתשתנו ונשפר את היחסים, כדי לרצות שתשתנו אני צריכה לסלוח לכם על מה שעשיתם לי, אבל אי אפשר, אי אפשר לסלוח למישהו שבנה אותך ברעל. אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ולמנוע את כל ההרס שעשיתם לי, שעשיתם לי שנים, לחשוב על כל המקומות שהגעתי אליהם בגלל מה שעשיתם לי, אי אפשר לסלוח על זה.. 

פתאום אני רואה כמה זה משמעותי, למה הבנייה שלי התעכבה כלכך, אני נאלצתי לעכל גלונים של מידע, גלונים של קונפליקטים, שהרבה מהם היו מאוד חד כיוונים "ההורים שלך איומים נקודה. וזהו". זה מאיים, ומקשה, וכשאין לך מישהו אחר לסמוך עליו אתה לא יכול להרשות לעצמך "לעכל" את זה. 

יש עוד מלא דברים במחשבות

הגשתי מועמדות לתואר שני טיפולי ואני לחוצה רצח מהסינון, וגם הקונפליקט של "מטופלת-מטפלת" שעוד לא פתרתי 

הטראומה מהצבא שנפתחה קצת לדיון לפני כמה ימים והציפה לא מעט

החרדה החברתית במסיבה מלפני כמה ימים 

הקשר של זה לרשע הראשי במשפחה שלי ולכל הנזקים

עניין החברים-הבדידות שיושב עליי 

וזהו? 

תודה שקראתם, קצת פרקתי. קצת הוקל, אולי, אולי 

לִיר בשחור.