פעם שמעתי איזו תיאוריה שאומרת שכשגברים מרגישים עצב אז הם מחליפים אותו בכעס

וכשנשים מרגישות כעס הם מחליפות אותו בעצב 

אני מרגישה שאצלי, זה כמו אצל הגברים

זה קטע של אגו, כשמישהו פוגע בי, או מפסיק לרצות אותי, זה מכעיס אותי, ואני לא אתן לו לראות שנפגעתי.. ההרגשה היא שאם הוא פגע בי ככה זה היה בכוונה וכי הוא רצה לעשות לי רע ואני מנסה בכל כוחי להיות רעה בחזרה, אני טורקת את הדלת חזרה בכל הכוח. ובטח שלא נותנת לו לראות את החולשה שלי, ככה הוא ינצל אותה יותר וגם ישמח שהוא הצליח לפגוע בי בול במטרה. אז אני מתקשחת, לא מרגישה את העצב, מנסה להתנער מכל זיכרון ופגיעות, ומכל שבריר אהבה שהיה לנו. וגם מאשימה את עצמי במגוון דברים.  

שנים הייתי ככה. שילמתי על זה מחיר כבד 

לא נתתי לעצב לצאת החוצה, לא התאבלתי, ולא ניסיתי לפתור ולהשלים (ואולי יכולתי להציל כמה קשרים)

המחיר הגדול ששילמתי הוא שהלב שלי היה מתקשה, הייתי סוחבת את העצב והזיכרון מתחת לשטיח ולא נותנת להם להשתחרר- כועסת על עצמי שאני מתגעגעת ורוצה לאדם הזה כשהוא=שם עליי זין וממש לא רוצה בי.

זה לא נתן לי לשכוח, זה לא נתן לי לשחרר, זה לא נתן לי להמשיך הלאה... כל פעם שהייתי פוגשת אנשים חדשים הייתי מרגישה את כל מה שהיה מתחת לשטיח ומרגישה "זה כלכך מעפן! זה כלכך לא מה שהיה לי" הייתי מתאבלת משם, במפגש עם אחרים, הייתי מוצפת בכמה טוב זה היה... וכמה זה חסר.. 

ואז, אז הייתי תוקפת את עצמי יותר "מה את מתגעגעת אליו? הוא לא שווה אותך בכלל! הוא זבל! את כלום בשבילו"

שזה אגב ממש לא אפשר לי להכיר אנשים חדשים, הייתי שוללת את כולם ונשארת בלי כלום, כנראה שלשלול אותם הייתה הדרך להוציא קצת מהכעס של הפגיעה, אולי אפילו לעשות להם את מה שעשו לי, להיות רעה כמו שהיו אליי... 

בעודי כותבת אני מזהה בברור ממי העניין הזה הגיע, מהמשפחה היקרה שלי. שהיא, היא באמת רצתה לפגוע בי. שק האיגרוף המשפחתי הייתי. 

יש לציין שזה היה מדברים מאוד קטנים לפעמים, הייתי נפגעת ממשהו קטן ואז המנגנון הזה היה עולה- וזה היה כמו אש בשדה קוצים, כל האנשים מסביבי היו סופגים את האש הזו, ואני, אני בכלל לא הייתי מודעת לבעיה הזו, הייתי בטוחה שאני צודקת. 

גם האנשים מסביב לרוב מלבים את זה "הוא לא שווה את הדמעות שלך" "וואי הוא באמת חרא" "עזבי אותך חפשי אחרים" אף אחד ממשפטי התמיכה "החבריים" האלה לא נותנים מקום לאבל, לעצב.. לצד שלי בכל הסיפור..

כאילו שאם הוא פגע בי כי הוא רצה לעשות לי רע אז אין סיבה שאני אפגע.. ביטול לחלוטין של הרגש שלי בעצם. "את לא אמורה" ואם את נפגעת ממי שרצה לפגוע בך את לא תקינה, "תתגברי"  "יאללה תמצאי מישהו אחר" הכל בצ'יק-צ'ק אצלכם... 

המחיר הכי גדול הוא שזה לא איפשר לי להכיר אנשים חדשים

וזה מחיר גדול מדי לשלם. 

אז עכשיו, רק מהיום, אני אנסה לבכות יותר. אני ממש צריכה להילחם בעצמי כי התגובה הזו להיאטם היא חזקה וארוכה, 

אני אמשיך לכתוב אחרכך, התעייפתי..