"פרידות קשות הן סוג של מוות

ואיתן תהליך של אבל"

עברתי את המוות הזה

עברתי את האבל

לא ידעתי שזה מה שאני עוברת, כי זו לא הייתה פרידה  'באיי דה בוק'..

ואני סוחבת את המוות הזה איתי, כבר תישע שנים

זו הייתה אהבה ראשונה, אהבה של נעורים

כמה חזק שהיא השפיעה

ככה חזק היא נפלה

וזה כאב רק כמו שנערים יכולים לכאוב

מוחלט, הכל מוחלט

שומדבר בי מעולם לא היה נערי כזה, גיל ההתבגרות שלי היה מאוד עדין, בוגר, מפוקח, מאופק

אבל הכאב הזה וההתעקשות הזו של

"אני לא אחיה בשומקום אחר אם זה לא שם" 

הזכירו שכן הייתי

כשדיברנו על זה אז, גם לפסיכולוג שלי זה כאב, הוא אמר שכאב פשוט נשפך ממני

"את צריכה להמשיך הלאה, את חיה בעבר, את לא מתקדמת, את צריכה לשחרר את זה" 

אבל אני לא רוצה לשחרר את זה, אני לא רוצה, אני לא רוצה שאף אחד יחליף את זה לעולם!! לעולם לעולם!

שאף אדם לא ייכנס ללב שלי במקום האהבה הזו, אני לא רוצה 

זה לא משנה שזה כבר לא חי ובמקום זה אין כבר כלום תישע שנים

אני מחזיקה בגופה, בזיכרון, מה זה אומר שאני לא נותנת לזה ללכת? 

אני לא יודעת, איך לתת לאהבה הזו ללכת,

זה מת מזמן אבל איך פותחים את היד ונותנים לגופה הזו לעוף ברוח?