החלטתי לשלב תחביב שרציתי זמן מה לחזור לעשות,

ודרך לחוות את הרע ולא לברוח ממנו,

לרקוד.

לשחרר את האנרגיה הקשה והתחושה הקשה בעזרת הגוף

לפרוק את הבערה הזו

זה מרגיש מוזר, כי יש לי עניינים עם ריקוד,

הייתי רוקדת על גיל 11 בכל מיני חוגים והבהירו לי יפה שאני לא מוצלחת בזה

ובכל פעם אחרכך שפגשתי ריקוד נרתעתי מזה, לא אהבתי את איך שהגוף שלי רוקד, 

ותמיד הרגשתי נחותה ליד אלו שרקדו טוב

הרגשתי שלרוב האנשים יש את "החוש הזה" ואני מהפגומים שאין להם 

גם במסיבות הייתי מנסה להימנע מזה, כל הזמן תקוע לי בראש שאני רוקדת לא יפה.

ואם איכשהו הייתי רוקדת הייתי כל הזמן עסוקה באיך אני רוקדת, ומה חושבים עליי

ובריקוד עצמו הייתי מאוד מהוססת בתנועות 

מאז שירדתי במשקל(כשההפרעת אכילה נעלמה) הייתי עסוקה בגוף שלי יותר, בוחנת אותו פי 20

אני כבר ארבע שנים בוחנת אותו, לאט לאט השנאה משתחררת

בחצי שנה האחרונה אני מצליחה לחוות אותו לפעמים כיפה, זה חדש לי מאוד

הייתה פעם אחת שרקדתי מול המראה והרגשתי מובכת בטירוף בטירוףףף בטירוף

וגם אז הרגשתי שהגוף שלי לא יפה ושאני מטומטמת, אבל היה לי צורך לרקוד אז המשכתי

זה בא לי ככה הרבה בשנה האחרונה 

כשאני מבשלת אני תמיד רוקדת 

כשיש קצב טוב פתאום הגוף שלי מתחיל לזוז

החבר שלי מאוד מרוצה מהעניין, הוא אומר שהגוף שלי יפה כשאני זזה 

ובשבועות האחרונים כשאני רוקדת, כזה סתם למוזיקה, אני מרגישה שזה נראה נחמד במראה

זה ממש יוצא דופן

אני לא מרגישה סלידה או מרגישה מטומטמת, גם הפרצוף שלי נראה תואם לריקוד 

זה יוצא דופן. אני רוצה לנסות ריקוד באיזה סטודיו אבל ההמולה מרתיעה אותי,

ממש לא רוצה לחזור ליסודי עם הקבוצת בחורות שקולטות ורוקדות יותר טוב ממני

אני צריכה לחשוב איך אני עושה את זה

אולי אמצא איזה שתיים-שלוש אנשים לרקוד איתם