דלתות נפתחו
בערך, בקטנה, בעתיד ייפתחו אולי
אני צריכה להאמין שהכל יהיה בסדר, כל פעם כשאני דואגת שאני לא אהיה מטפלת נפשית,
הוא אומר שאני כן אהיה בכלכך הרבה ביטחון, אין לו ספק בכלל
וזה נכון, דלת הפסיכולוגיה הקלינית נסגרה לי בפרצוף
וגם המסלול הטיפולי הרשמי בישראל
בגלל הציונים המטורפים שהם דורשים
אבל.. זה לא אומר שכל הדרכים שלי סגורות.. וזה לא אומר שהחלום ייגנז ושאין לי דרך להיות מטפלת מוסמכת לישראל
וזה לא אומר שלא יהיה לי תואר שני M.A
וזה לא אומר שנסגרה לי הדלת של עבודה במקומות רישמיים ומקצועיים
זה שהדלת ההיא נסגרה לי בפרצוף במהלך התואר הראשון זו הייתה חתיכת כאפה, דיכאון כבד
והדיכאון הזה הוביל אותי לתוך עצמי, לתוך חדרי הקושי שלי
וזה גרם לי לשבת מול עצמי ולפתור את כל הדברים האלה, בלי קשר לשום קריירה טיפולית, רק אני ואני, לפני הכל
והנה, עכשיו אני יותר חזקה, ואני מכירה את עצמי מקרוב ואני פנויה שוב לצעוד את צעדי הקריירה
והפעם, יש לי גם אותי בתהליך וזה הרבה יותר שלם
ואני צריכה לזכור אותי על הזמן, כי אני זאת שעוברת את תהליך הקריירה הטיפולית
ואני היא זאת שחווה כשלונות\הצלחות בתוך הקריירה, שבמקרה היא טיפולית
וזה כאילו אותו דבר, אבל זה בעצם לא. יש הפרדה מוחלטת ביני לבין הקריירה כאילו הייתי עובדת בהייטק..
אז בהצלחה לי, ובהצלחה לבאני 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
