בני פרומתיאוס

הזמן כמו נהר מוסיף וזורם, בלי סליחות או כפרות, בלי המתנות לקרובי משפחה, בלי ארוחות חג והצורך להתחשב בעוד ועוד פרטים.

אני לומד לקחת אותו, לקחת את הזמן, במידה. ללגום ממנו ולהתעטף בו, להשתכר מן ההבנה כיצד יש וצריך לחיות יחד עמו, לצידו, בתוכו. ואז אני מבין - אי אפשר לחיות מחוצה לו. לא במובן של חיים במובנם המקובל. לצאת מן הזמן פירושו ... מה?... אני מהסס לרגע, חושב, האם הכוונה למוות? קצת נדוש, לא? ובכל זאת, החיים נמדדים באמצעותו אבל לא בלעדיו. אני לא מצליח לחשוב על חיים ללא זמן, כלומר, לא זמן במובן המקובל שלנו - שעות וימים ודקות וחודשים וכו' הקוצבים את חיינו לאירועים כאלה ואחרים.

משהו מגרד בתוכי, תחושת הזמן הזאת, המודעות אליו ולזרימתו.

חלמתי חלום ששימח אותי מאד. התעוררתי וכתבתי אותו. לקח משהו כמו שני עמודי מחברת. מאד מפורט. וסיפרתי אותו לרעייתי. רציתי שנתהה עליו מעט אבל לא היה לנו זמן לעשות זאת ביחד. אז עשיתי זאת לבד. כתבתי לי בצד הערות בתמצית ופתאום חשבתי שככה אולי נראית שיחה עם פסיכולוג. והיום, מספר ימים לאחר החלום, קרה משהו משונה מאד - הוא התערבב עם המציאות. כלומר, הסיום שלו - בו מישהו מציע לי להישאר ולהתגורר בצריף שהיה שלו - השתלב עם המציאות בה מישהי סיפרה שהיא סוגרת בית קפה מקומי בכפר קטן והשתעשענו ברעיון לתפוס את מקומה. 

מבטה של זוגתי ואמירתה הספונטנית - "זה יהיה חלום" - הבהירו לי את עמדתה. כמו תמיד, כשהתחלנו לפרוט את הרעיון , מיד החלו לצוץ קשיים מציאותיים. כמה מוכר! יש סיפורים רבים מהספרות החסידית ואותם גם קפקא הכיר וכתב עליהם, על הסמליות של המפגש בין חיינו הפרטיים לבין המציאות העצומה שבתוכה אנו פועלים.

חג שמח