האלמוג של בלוג

נוני מאוד קשור לאבא שלו וזה מעצבן אותי.

זה נשמע אנוכי וזה באמת אנוכי...

הרי בעבר הוא היה הכי קשור אלי, ואז נכנסתי להריון קשוח ולא יכולתי להרים אותו ו לעשות איתו דברים שבעבר היינו עושים ביחד, אז אבא שלו החליף אותי. עם הלידה זה כמובן הקצין כי הייתי הרבה עם דוני שינק המון, ונוני בחושים החדים שלו הבין שאמא כבר לא 100% בשבילו. וזה הגיוני.. נולד לו אח קטן, בטח שאני לא יכולה להיות 100% בשבילו.

אז הוא פנה לעוגן שלו. הדמות שלא משתנה, הדמות שתמיד הייתה פה ושתמיד תהיה פה, שמגנה עליו ושיכולה גם להחליף אותי - אבא שלו. הוא התחיל להיקשר אליו. פתאום הוא ביקש אותו כשהיה חולה, כשלא הצליח לישון, כשהתעורר באמצע הלילה.

בשבילי זה היה נוח, כי הייתי עם דוני כשהיה בן שבועיים, חודש, חודשיים.. אבל אז הוא קצת גדל, פחות הצטרך אותי ו אני תהיתי לאן נוני שלי נעלם.

התחלתי להקפיד על זמן איכות איתו וזה עבד מדהים. בכל פעם שהקפדנו על זמן איכות שלי עם נוני, הוא פרח. זה היה כל כך ברור שאני חסרה לו כמו שהוא היה חסר לי.

פתאום התחיל לישון יותר טוב, היה יותר שמח, ממש פורח.

בשבוע האחרון דוני נכנס לגן אז שוב קצת נעלמתי לנוני, כי כשהם חזרו הביתה בערב נצמדתי לדוני בשביל אספקת חלב ו בשביל לספק לו כל מב שהוא לא מקבל לאורך היום... הבנתי שאני עושה טעות עם נוני אבל לא הצלחתי לחלק את הזמן שלי כמו שצריך. היה שבוע קשה ביותר..

בימים האחרונים שמתי לב שנוני כבר לא ממש מחפש אותי. קורא רק לאבא, שואל על אבא, ומה שהכי הרג אותי - בכל פעם שהוא רואה חתול רחוב, הוא שואל: "איפה אבא שלו?". לא איפה אמא שלו...

ניסיתי להתקרב אליו אבל זה נהיה ממש קשה כי הוא רצה רק את אבא...

היום בבוקר הכל התפוצץ, הייתי עצבנית אש וכל העצבים שלי יצאו על יבניאל.. רבנו כל הבוקר והלכתי לבכות בחדר.. נסגרתי שם ולא רציתי לראות אף אחד.

דפיקה קטנה בדלת ו"אמא?". הוא חיפש אותי. מאז אותו רגע ועד סוף היום הוא רצה להיות רק איתי. יצאנו לטייל והוא היה צמוד אלי, רצה לשחק רק איתי וחיפש רק אותי.

וואו, כמה שהיום הזה נתן לי כוח. ו פרופורציות. מדהים כמה שהוא מבין הכל. כזה חכם ורגיש הילד שלי