האלמוג של בלוג

2018 זאת השנה ששוב נטשתי את ישראבלוג.

אתם הודעתם שאתם סוגרים ואני נפגעתי... אולי זה הזמן להודות. ברור שזה לא רציונאלי, אבל ממתי רגש הוא רציונאלי?

אז רגע אחד לפני שהשנה ננעלת, היה לי חשוב לבוא ולעדכן גם אותך. ואתכם, אם אתם עוד פה.

נוני בן שנתיים ועשרה חודשים כמעט. דוני בן 9 חודשים.

נוני כבר ממש גדול, ילד של ממש. מבטא את עצמו מצוין, מבין הכל (בשתי שפות), יש לו זיכרון לטווח רחוק, הוא כבר לא "בוכה" אלא "מתלונן", הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, הוא יודע להשיג, יש טנטרומים, יש רגעי שלווה, יש רגעים שכל העולם עוצר ואני מסניפה אותו לתוך תוכי ומאבדת הכרה לרגע. אני כל כך אוהבת אותו. והוא דוחף אותי ואומר: "אמא דיייייי".

דוני גם ממש גדול (פיזית)! הוא כל כך שונה מנוני וזה מה שיפה בו. כל מה שהיה חסר לי בנוני, נמצא בדוני. הוא דעתן, הוא עומד על שלו, הוא לא פראייר, הוא יודע מה הוא רוצה והוא רץ להשיג אותו (אצל נוני זה התחיל רק לאחרונה). הקסם שלו נמצא בחיוך. אמאלה איזה חיוך!! היצור הזה ממיס את לבבות כ-ו-ל-ם. הוא דובון חייכן מאושר והוא אוהב מאוד לינוק מה שממלא את ליבה הקטן של אימו באושר טהור בכל ערב אחרי הגן.

יש לי שני ילדים וזה מתחיל לחלחל לאט לאט.

עכשיו ובמשך כמה שנים יהיו לנו שני ילדים. 

עכשיו אני יודעת להגיד שהיה לי דכאון אחרי לידה. אולי עדיין. אבל זה משתפר.

אחרי הלידה לא הצלחתי להתאפס. כל הזמן הרגשתי ממוטטת. כל הזמן הרגשתי שאני רודפת אחרי משהו ולא משיגה אותו. התחושה הייתה כל הזמן שאני לא מספיקה. שאני לא מספיקה לחיות, שאני לא מספיקה להיות אני, שאני נעלמת, שלגדל תינוק זה פשוט לא מספיק לי.

וזה הכה בי כל כך חזק, כי זה היה בדיוק הפוך מחופשת הלידה הראשונה שלי. לא ציפיתי לזה.

לא התאהבתי בדוני ממבט ראשון וגם לא ממבט שני. הוא היה תינוק מדהים מהרגע הראשון. ישן טוב ואכל טוב ומזל שיש את ההנקה, הדבר היחיד שהצליח לשמור על קשר מינימלי שלי איתו. הוא היה חייכן מהרגע הראשון, תינוק נוח ומתוק וכולם התאהבו בו. כולם חוץ ממני.

הוא לא ריגש אותי, הוא לא עשה לי פרפרים בבטן כמו שהיו לי שנתיים קודם לכן. וזה לא אשמת התינוק שהיה באמת תינוק מושלם. וזאת לא אשמת אמא שלו (היום אני יודעת להגיד). זה פשוט לפעמים קורה...

היה המון בכי. המון המון בכי. מצבי רוח עולים ויורדים.... יום ככה יום ככה. נד ונד.

וכשלא היה בכי, הייתה אדישות.

יום ועוד יום ועוד יום.

הכל אפור.

הכל אותו דבר.

בשביל מה אני חיה. סתם נושמת. סתם דופק.

ועוד בוקר.

ועוד ערב.

הולכים לישון, מתעוררים.

מטפלים בגדול, מטפלים בקטן, הכל טכני.

אני חושבת שחברה העירה את תשומת ליבי כשהיא אמרה לי שזה נשמע כמו דכאון אחרי לידה (והיא אפילו לא ידעה הכל). אני לא חושבת שלקחתי אותה יותר מדי ברצינות, אבל אז גיסתי שמעה אותי צוחקת ממשהו ואמרה: "וואו, כמה זמן לא שמעתי את הצחוק שלך". עד היום היא לא יודעת כמה משמעות הייתה למשפט הזה שלה. סתם אמרה אותו. לא רמזה לכלום. היא פשוט לא שמעה את הצחוק שלי הרבה זמן והרגישה צורך לציין את זה.

הלכתי לרופאת המשפחה שלי אבל היא הציעה פסיכיאטר וטיפול בכדורים.

החלטתי שרק אם זה לא יעבור בקרוב, איישם את זה.

הכנסתי אותו למסגרת (לאותו גן של נוני) ואני התחלתי לעבוד.

סתם עבודה, משעממת, העיקר לצאת מהבית.

וזה עבד :)

בהתחלה זה היה מאוד קשה. השגרה שוחקת וקשה. אני מתעוררת ב-5 וחצי בבוקר, מתארגנת ואז מעירה את הילדים, מארגנת אותם וטסים לגן. משם אני נוסעת לעבודה ועובדת 9 שעות. חוזרת הביתה ואז צריך "לבלות" (איך אפשר לבלות עם כל הלחץ הזה?) עם הילדים, להכין ארוחת ערב, להכין בגדים ותיקים למחר (גם בשבילי), מקלחות, הרדמות ואחרי כל זה אני אמורה גם להיות אישה וליהנות עם יבניאל, כשכל מה שבא לי זה רק להתמוטט או להיזרק או להתעלף.

אחרי חודש-חודשיים זה התחיל להתאזן. זאת אומרת, זה עדיין מאוד קשה, ועדיין אין לי זמן, אבל סיגלתי לעצמי איזשהו מוטו ואני מנסה לעמוד בו ברוב היממה שלי: "ליהנות מכל דבר שאני עושה, גם אם הוא לא נועד להנאה". אני צריכה ללמוד ליהנות גם מהעבודה, גם מהדרך הביתה, גם ממעט הזמן שיש לי עם הילדים ואפילו מהמטלות: אפשר להצליח ליהנות מלעשות כביסה (זמן לחשוב עם עצמי) מלסדר את הבית (תחושת השליטה שלי נכנסת לפעולה) או מלרדוף אחרי הזמן (הסיפוק שאחרי..).

הרגשות שלי קצת חזרו. התחלתי להתגעגע. התחלתי להתאהב בדוני. התחלתי לערוג לו. 

כל היום אני מחכה לשלב הזה בערב שאני פוגשת את המשפחה שלי.

אני לא רוצה להישמע כמו משפחת בריידי או איזה פרסומת סמויה לסדרת דרמה על משפחה יותר מדי מאושרת, אבל אני באמת מרגישה טוב עם המשפחה שלי. אני אוהבת לבלות איתם, אני נהנית מהם, אני חושבת שיש לי ילדים מושלמים ויש לנו איזו הרמוניה. אנחנו נהנים ביחד, אנחנו נהנים מחברתם, הם מצחיקים אותי באמת! לדעתי נוני הוא הילד הכי מושלם בכל העולם והוא יהיה בוגר מדהים! ודוני הוא התינוק הכי מדהים בכל העולם ואני מתה להכיר אותו כבר.

עם יבניאל זה כרגיל יותר מסובך. הוא אזור הנוחות שלי. טוב לי איתו ונוח לי איתו ואני באמת לא רואה את החיים שלי בלעדיו, אבל זה כל כך מצריך תחזוק יומיומי... ואין לנו זמן לזה. בערב אנחנו כל כך מותשים, עייפים.

הדבר הכי מקסים בעולם זה לראות אותו אבא. הבחור שהתאהבתי בו ממלא את תפקידו בצורה מושלמת ואני יודעת שלא יכולתי למצוא מישהו טוב יותר לתפקיד הזה. אבל משהו בהיותו בן הזוג שלי קצת הלך לאיבוד.

זה גרוע וזה כנראה המקום הראשון (ואולי היחיד) שאני מעזה לדבר על זה בו.

אני מרגישה שאנחנו כן נתגבר על זה. אני לא חושבת שאנחנו לפני תהום או משהו כזה. אנחנו מצליחים להחזיק את הראש מעל המים. משתדלים כן להיפגש בספה בסוף היום, לפחות לחצי שעה משותפת.. מעדכנים אחד את השני, מתלטפים, מדברים. זה לא כמו פעם, זה כל כך שונה וכל כך מעט וכל כך עייף... אבל אנחנו גם יודעים שזאת תקופה. שניים צמודים כשהקטן עוד לא בן שנה... זה קשה. אבל זה ילך וישתפר, ככה אומרים.

אז שנת 2018, מה הבאת לי?

עולות לי הדמעות, כי לצד תינוק חדש ומדהים הבאת לי גם כמה דברים לא כל כך יפים.

שנת 2017 הייתה מופלאה והשנה הזאת קצת הוציאה לי את האוויר מהמפרשים.

אני רוצה ששנת 2019 תהיה טובה יותר. אני רוצה לעלות.

מה אני מאחלת לעצמי?

אני רוצה שיהיה שיפור ברמת היומיום. אני רוצה לקבל קצת יותר מ"אני מצליחה להחזיק את הראש מעל המים". אני רוצה שהמוטו שלי יעבוד... אני רוצה ליהנות באמת, מכל דבר. אני רוצה שיהיה לי זמן לעצמי, אני רוצה שיהיה לי זמן ליבניאל. אני רוצה ליהנות גם ממה שאני עושה, אני רוצה להחליף מקצוע, אני רוצה קריירה אמיתית, אחת כזאת שאני יכולה לנווט.

אני רוצה כסף. אנחנו כבר יותר מדי זמן עניים ונמאס לי כשאני לא יכולה לקנות לבן שלי בגדים חדשים ונאלצת לקבל יד2 מבן דוד שלו. אני רוצה הכנסה ראויה, אני רוצה שישאר לנו קצת גם לבילויים משחררי נפש. לחופשות או מסעדות או דברים שעושים טוב על הלב.

אני רוצה שינוי. אבל לא בדברים הטובים - לא במשפחה שלי. אני רוצה שינוי באיך שאני חיה את החיים שלי. פתאום בגיל 30+ מצאתי את עצמי עובדת במשרד אפור מ-7 וחצי עד 4 וחצי, וזה בדיוק מה שתמיד אמרתי שאני לעולם לא אעשה. אז פלאש ניוז חמודה.. העולם הוא לא מה שאת מייחלת לעצמך ודברים לא תמיד מגיעים בהזמנה אישית. חבל, אבל זה מה שזה. אני רוצה להצליח לבצע שינוי בתחום הזה ואני רוצה להצליח כן להזמין לי אישית. אני רוצה לסיים את היום שלי מסופקת.

אני רוצה לחזור להראות טוב. אוף, לא יכולה להסתכל על עצמי במראה. אני בערך 6 קילו יותר מאיך שהתחלתי את ההריונות ובערך 8 קילו יותר ממה שאני רוצה להיות. אבל זה לא רק זה אלא גם השיער, החיוך שירד מהפרצוף, הביטחון העצמי, הצחוק המתגלגל. הכל אני רוצה להחזיר ולא יודעת איך.

שנת 2019, בבקשה תהיי טובה אלי. בבקשה.