I KNOW

לגינת הכלבים הקבועה שלי התחיל להגיע מישהו שהכרתי לפני נצח כשעוד למדתי בבית הספר. הוא נראה אותו דבר כמו אז אבל אני לא. למזלי. כי ככה הוא לא מזהה אותי ונמנעת ממני המבוכה של שיחת החולין. וגם כי בכללי אני ניראת הרבה יותר טוב מפעם.

יש משהו קצת משעשע (וקצת פולשני) בלשמוע שיחות של אנשים זרים אבל לדעת בדיוק על מה ועל מי הם מדברים. הכי אני מופתעת שהוא והחבר הכי טוב שלו עדיין חברים. מפאקינג גיל 6 ועד עכשיו. יותר מ20 שנה.

קצת מתחשק לי לומר לו "היי, זוכר שהייתי מאוהבת בשניכם? בחבר שלך קצת יותר אבל בטח ידעת את זה." אבל במקום זה אני שותקת ומקפידה לא ליצור קשר עין, מהחשש שהוא בכל זאת יזהה אותי.

העיקר שהוא מחבב את הכלב שלי ומסכים שהוא יישב עליו למרות שהרגליים שלו מלאות בבוץ.