אני מגלה את עצמי (מחדש) לאחרונה וברגעים מסוימים זה מרגיש לי קצת כמו לפגוש מישהו בפעם הראשונה. כל כך התרגלתי לגוף ולנפש האלה וכל כך נוח לי בהם, שתקופה ארוכה מאוד לא חשבתי על הדברים האלה בכלל. לפני חצי שנה בערך התעוררה בי אי-נוחות כלשהי, תחושה שקשה להסביר אבל אולי מרגישה קצת כמו לישון על עדשה שמסתתרת מתחת לעשרות מזרנים.
האירועים שהביאו לאותה התחושה: מישהי שפעם הייתה חברה ממש טובה שלי העלתה לפייסבוק תמונות מהחתונה שלה, בכולן עוד הרבה אנשים שפעם היו חברים שלי. הבעל-של-העבודה שלי הודיע שהוא עובר לתפקיד אחר. אחד החברים הטובים שלי עבר דירה וקיבל מאמא שלו קופסה עם כל תמונות המחזור והתעודות שלו מאז הגן (לשם השוואה, אמא שלי לא טרחה להגיע לאף אספת הורים/טקס ליטרלי אף פעם. אני די בטוחה שרוב הזמן היא אפילו לא ידעה בוודאות באיזו כיתה אני לומדת). רבתי עם בעלי לראשונה במהלך כל הקשר שלנו, ברמה שברגע מסוים ממש שקלתי לסיים את זה.
ואז לילה אחד התסכלתי על עצמי במראה במשך הרבה מאוד זמן, עד שהרגשתי שאני מסתכלת על מישהי זרה, כמו שקורה בדרך כלל למי שמסתכל על עצמו במראה במשך הרבה מאוד זמן. שאלתי את עצמי: "זה הכי טוב שיכול להיות?" ועניתי לעצמי: "כן. אבל אפשר גם עוד קצת."
ואז עמדתי על שלי כעסתי ושיחררתי (בעיקר שיחררתי) ובכיתי וחיבקתי וגם סוג של חזרתי ללמוד (לאו דווקא בסדר הזה) - וזה בדיוק העוד קצת שהיה חסר ומצליח להפתיע אותי כל יום מחדש.
לפני 11 יום ראיתי את פלאסיבו בהופעה וזה קצת עשה לי רטוב, ממש כמו בגיל 15.
חזרתי לקרוא לעצמי בקול את שיריו של וולט ויטמן, שלפני למעלה ממאה שנה כתב כל כך הרבה מהם במיוחד עבורי.
את שניהם אני מגלה עכשיו מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מוניקה גלר-בינג