I KNOW

בשעה 13:00 בצהריים פתחתי שקית ביסלי ופחית קולה.

בשעה 17:00 עדיין ניסיתי לסיים אותם כי קרו כל כך הרבה דברים ועברתי ממשרד למשרד, משיחה אחת לישיבה אחרת. יש ימים כאלה ואני די אוהבת את זה. בגדול.

בשעה 17:15 התיישבתי במשרד של הפרטנר שלי (לקודמו בתפקיד קראתי בסטי, או בעלי-של-המשרד אבל לו עדיין לא מצאתי הגדרה טובה יותר מאשר סתם פרטנר) שיעזור לי גם עם הביסלי וגם עם משהו שקשור לעבודה. עזר עם שניהם.

בשעה 18:15 הפרטנר ניגש לבדוק אם אני בחיים. 

"רציתי לשאול-" (מה אתה חושב עליי? למה אתה כל כך מאופק? אנחנו חברים? כי אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן ביחד שלדעתי אנחנו סוג של חברים אבל בגלל שהתגובות הרגשיות שלך לכל דבר כאלה מתונות אני לא בטוחה. זה משהו שישתנה כשנהיה חברים או שאתה פשוט כזה?)

"מה?"

"לא חשוב. שכחתי. לך הביתה."

"טוב. נתראה מחר?"

"כן."

איך זה שכל בחור תכול-עיניים עם שיער קצוץ נראה לי כמו דניאל רדקליף?

"מה הכשרון הסודי שלך?"

(לוקח לי 3 דקות לגמור. מחדירה.) "אני יודעת את כל המילים של stan, זה נחשב?"