השגרה ממש מעייפת אותי
לא מרגישה שכיף לי או שיש לי חיים.
כל יום שלי נגמר עם הלשון בחוץ ועיניים ששורפות מרוב שעות עירנות ורגליים קורסות.
עוד חודש אני משתחררת. אחרי שנתיים וקצת ממש ממש ארוכות.
אני מחכה לזה בטירוף בטירוף. רוצה לחזור להיות קצת משוחררת, למרות שממש אהבתי שירות לאומי חצי מהזמן.
בבית הספר שאני עושה בו שירות ממש ממש מנסים לגרום לי לא לעזוב ולקחת משרה בשכר בסוף השירות.
כל יום ויום לא מפסיקים להגיד לי כמה אני חשובה ומשמעותית וכמה צריכים אותי וכמה בחודש וקצת האחרון שאני שם - עשיתי המון שינוי.
והצוות מקסים, אין מילים.
הילדים בחלקם נפלאים ובחלקם השני קצת פחות.
יש שם ילדים שהם אהבה לגמרי.
אבל קשה לי עם הכל שם.
קשה לי עם הגילאים שאני עובדת איתם (כיתה ב-ג), כי מעולם לא עבדתי עם הגיל הזה.
מעולם לא עבדתי עם פיגור שכלי ברמה שאני עובדת עכשיו.
קשה לי שיש המון המון אלימות בבית הספר מצד הילדים כלפיי, למרות שלא תמיד הם יכולים לשלוט בעצמם.
קשה לי לקום בשש כל בוקר. קשה לי השעות הארוכות.
קשה לי שאני מחוייבת לעבוד בביה"ס 6 ימים בשבוע.
קשה לי מאוד.
בית הספר קסום ואימצו אותי פנימה ממש ממש מהר וחזק ומדהים.
אני תוהה לעצמי אם יתנו לי לעבוד בשכר רק יום יומיים במקום ה6 ימים שאני עובדת שם כרגע, אולי אני ארגיש קצת יותר טוב עם לעבוד פחות
אבל אין דקת נשימה.
וישר מבית הספר אני רצה לעבוד בחנות.
והעבודה שם כיפית לי מאוד אבל אני יוצאת בכאבים בכל הגוף בסוף כל משמרת.
וצריך לעבוד עד צאת החמה ועד צאת הנשמה כי יש ויהיו כלכך הרבה הוצאות.
והיום רצתי 5 ק"מ במתחת ל45 דקות והרגשתי טוב עם עצמי למרות שאני מתפרקת מקושי בריצה.
ואני מכינה לעצמי אוכל ממש ממש טוב כל יום.
ומחר אני פוגשת את אחת מהחברות הכי טובות שלי שלא פגשתי כבר מעל שנה וחצי.
ואני שונאת את הצבא שלקח לי את החבר לקורס מ"כים ואין איך ומתי לדבר איתו.
ואני רק רוצה לזחול למיטה ולא לצאת ממנה לשבוע.
אני רוצה לשכב במיטה עם חבר שלי, בלי בגדים ועם מזגן קפוא כדי שרק חום הגוף שלו יחמם אותי והוא ילחש לי באוזן שאני בסדר ושהכל לא מתפרק.
והכל קורה בבלאגן.
ופשוט קורה המון.
ואין לי אפילו שנייה וחצי לעצור הכל ולהגיד 'רגע, מה קורה פה?'
ועייפתי משגרות מעייפות.
והמיטה שלי קוראת לי.
עד כאן להיום.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
