לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I'M JUST BEING ME

SIMPLEMENTE ASI LO SENTI


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728   




הוסף מסר

2/2018

סכר.


..So

.Things have been pretty stressful lately

הבחור שאהבתי נפרד ממני ושבר לי את הלב, דיי חזק.

הייתי צריכה להיקרע בגלל זה מהעולם שאהבתי ומכמה אנשים שאהבתי והיו הקיר שלי ומהאושר הענק שחשבתי שהיה לי.

רמות החרדה שלי עלו דיי הרבה בגלל זה.

אם יש דבר אחד שעושה לי הכי רע בחיים האלה זה להתנתק מאנשים שאני אוהבת ושמשמעותיים לי.

זה יצר לי חור שחור שהיה לי מאוד קשה למלא. אבל לאט לאט הוא מתמלא.

סיימתי שירות. אני לא מאמינה שאני בכלל אומרת את זה.

השירות היה כל העולם שלי.

העבודות שלי שהפכו לבית חם, האנשים המדהימים והנפלאים שפגשתי שהפכו להורים שלי, לחברי האמת שלי, לשומרי הסוד שלי, לקיר שעוזר לי להחזיק הכל.

הדירה שלי שהייתה מרכז העולם והחופש והחיים החדשים שרציתי.

החברים שהכרתי שנקרעתי מהם. תל אביב שלי שכלכך התאהבתי בה, למרות שתמיד אהיה ילדת ההרים והשקט של היישוב.

לצאת ממסגרת שהחזיקה אותי שפויה פשוט זרק אותי מאוד.

וזה מבלבל. זה מוזר. זה חסר.

לא סתם כל הזמן אמרתי שהייתי חותמת קבע בשירות לאומי אם היה אפשר.

פשוט הרגשתי שאני עושה משהו בשביל העולם. שאני משפרת את העולם בדברים הכי קטנים, כל יום.

שאני משפרת את עצמי..

אני. לא. יודעת. מה. אני. רוצה. ללמוד.

אני קרועה בין עשרות האהבות שלי, הדברים שמעניינים אותי,

הדברים שאני יודעת שימלאו לי את הנפש, לנגד זה שאני חייבת שהעבודה העתידית שלי תכניס לי כסף טוב.

אני יודעת שאומרים שכסף לא יכול לקנות אושר, אבל מי שאומר את זה יודע שזה לא תמיד נכון.

ברור שמכונית נוצצת ובית ענק ובגדי מעצבים זה לא מה שאני מחפשת.

אבל שאני אוכל לפרנס את המשפחה העתידית שלי בלי שהילדים שלי ובעלי אי פעם יצטרכו לא לבקש דברים ברשימת קניות כי הם ידעו שקשה לנו לסגור את החודש. אני רוצה שהילדים שלי יצאו.

שיטוסו איתי לחו"ל, שהם יוכלו לטוס לפולין בתיכון כמו כולם,

שהחולצה שהם יראו בחנות היא שלהם לא משנה מה המחיר שלה,

שהם לא יצטרכו לדאוג לכל העניינים המגעילים של המבוגרים.

אני לעולם לא רוצה שכסף יגרור ריבים..

אני רוצה שהחיים העתידיים שלי יהיו מלאים באפשרויות והזדמנויות ועם מינימום דאגות. מה לעשות, לפעמים כסף יכול לעזור לקנות אושר..

אז איך לעזאזל אמורים לבחור מה ללמוד.

איך לעזאזל מוצאים כיוון.

איך לעזאזל מתחייבים למשהו שהוא כמו קעקוע, תזכורת תמידית ויומיומית למה שאתה רוצה לעשות עם החיים שלך.

ברור שמקצוע אפשר להחליף כם באמצע החיים.

אבל איך לעזאזל מוצאים את הדבר שיגרום לך באמת לרצות לקום בבוקר, ימלא את הנפש אבל גם את הכיס?

אני חושבת המון על צרכים מיוחדים לאחרונה.

על זה שכלכך קשה לי ואני לא מוכנה להודות בזה בקול מול אף אחד.

זה קשה לי. וזה מעניין אותי.

וזה חשוב לי.

וזה החיים שלי.

ומרגיש שאין אף אחד בעולם הזה שיבין.

אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי.

אז התחלתי לצלם סרטונים על צרכים מיוחדים. עם מחשבות, עם תובנות.

אולי זה קצת יורד מהכובד שעל הכתפיים שלי, לדעת שיש לי למי לספר ואולי מישהו גם ידע להקשיב ולהפנים.

האמת היא שמאז שחזרתי מהמחנה בארה"ב בקיץ, אחרי 10 שבועות ארוכים ומלאים ומנותקים משאר העולפ\

מרגיש שכל העולם שלי התהפך מאות פעמים. אני לא מרגישה שהצלחתי למצוא את הgroove שלי מאז.

כולם לא מפסיקים להגיד ש'זה גיל כזה', ש'זו תקופות מעבר', ש'דברים ישתנו', 'שאני אמצא את כל התשובות יותר מוקדם ממאוחר'.

וזה כלכך. מעצבן. לשמוע. את.זה! ונמאס לי לשמוע את זה!

וברור לי שלרוב הם ממש צודקים.

אבל למה אני לא מצליחה להירגע מכל הלחץ ולמצוא את התשובות וליישר את הקווים ולהצליח?

כבר המון זמן שלא הייתי מסוגלת לכתוב.

הסכר שלי עמד איתן וחזק כדי ששום דבר לא ישבור אותו.

ישבור אותי..

אבל לא כל סכר מחזיק מעמד.

לפעמים המשקל שהוא סוחב is just too much to carry..

התחלתי עבודה חדשה וקשה לי. ממש קשה לי.

התחלות זה דבר כלכך קשה.

אבל אני חושבת שעשיתי את הדבר הנכון.

אני מקווה לפחות שעשיתי את הדבר הנכון.

אני מרגישה בודדה. אני יכולה להיות מוקפת במאוד אנשים מסביבי, ולהרגיש שאני לבד בעולם.

חסרה לי חברה. חסרים לי החברים שלי, שכל אחד ואחד מהמם במקום כלכך אחר ושונה ורחוק בחיים שלו.חסר לי את המישהו האחד הזה, שייכנס לי ללב ולראש (וגם למקומות אחרים..) וימלא אותי. וידאג לי.

אני רוצה שמישהו יאהב אותי באמת.

לא רוצה יותר רק לדאוג לכל העולם כל הזמן. מה עם מישהו שידאג גם לי קצת?..

 

כל סכר עתיד להישבר..?

 

-

'אור, ימלא את כל העיר כשהיא תבוא.. לא נושם את האויר כשהיא לא פה.. כשתבוא.. אור גדול ישטוף אותי, היא אור..'

נכתב על ידי , 4/2/2018 02:02  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 

בת: 28




2,932
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , האופטימיים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאשירה הציפור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אשירה הציפור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)