.My other homes
אז היה לי יום מדהים. פשוט מדהים.
קמתי מוקדם, האוטובוס לא הגיע. התעצבנתי.
חזרתי הביתה, החלפתי לשמלה. הרגשתי טוב עם עצמי בשמלה.
נסעתי לי מהר ככל האפשר לתל אביב ונחתתי ישר במקום השירות שלי משנה שעברה, שהפך להיות home away from home.
אז עשיתי שירות שנה שעברה בגן-מעון שיקומי לילדים ותינוקות חירשים וכבדי שמיעה רב בעייתי.
המקום הקטן הזה בלב צפון תל אביב הפך להיות העולם הקטן והפרטי שלי.
האור הכי גדול בתוך כל החושך שהחיים אוהבים לזרוק לי.
התאהבתי במקום הזה כמו שמעולם לא התאהבתי בדבר.
הצוות שעטף וחיבק וצחק ותמך ובכה והחזיק בכל צעד וצעד בדרך.
הגב והכתף והאהבה וכל מה שהם נתנו לי היה הכל בשבילי.
והלמידה הרבה שעשיתי שם.
העבודה בצמוד לקלינאיות תקשורת ופיזיותרפיסטים ומרפאה בעיסוק העשירו אותי בדברים שרק הם יכלו ללמד.
אבל הכי חשוב -
הילדים שלי.
שלי. שלי שלי שלי.
אהבה ממבט ראשון בכל אחד ואחד מהם. מי יותר מי פחות,
אבל הילדים האלה היו הסיבה שבמשך קמתי שנה קמתי מהמיטה בבוקר.
הם היו האויר בריאות שלי, הסיבה לחיוך שלי, הסיבה לכוח שלי.
עצם זה שחוויתי איתם את הצעדים הראשונים, המילים הראשונות, את הצלילים הראשונים אחרי שהם קיבלו מכשירים חדשים או אחרי ניתוח שתל שבלול.
האהבה שהילדים האלה העניקו לי כל יום ויום זה משהו שממלא לי את הלב והנפש בכל שנייה בכל יום.
לצערי נאלצתי לעזוב את השירות שלי ביוני.
כבר עבר הרבה זמן מאז, ועצם זה שאני נכנסת לגן אחרי כ"כ הרבה זמן ובגילאים כ"כ רכים שלהם (חצי שנה עד 3.5),
ולראות אותם רצים אלי בצרחות 'אשירהההההההה!!!!' זה הכוח שהייתי צריכה בתוך כל החודשים האחרונים הקשים ומזעזעים שאני עוברת.
כל היום 'אשירה אשירה אשירה אשירה'.
התחלתם לדבר!!! אתם שומעים יותר טוב מיום ליום!!
כמה התגעגעתי להרדים אתכם בליטופים, להתעסק על מכשירי השמיעה שלכם, להריץ צחוקים בלחש עם הסייעות, לרוץ איתכם בתופסת בחצר, לחבק אתכם ולשמוע אתכם מדברים פתאום אחרי שלפני שנייה הייתם ככה קטנים.
יצאתי בסוף היום בוכה.
איך אפשר לעזוב שוב ושוב את המקום שהפך לבית ולקיר שמחזיק את הכל?..
משם fast forward להופעה
הוזמנתי להופיע כבוגרת עם המקהלה שלי מהתיכון שהייתי בה 7 שנים.
המקהלה גם הייתה המפלט בתיכון, המקום הבטוח.
הבמה הייתה הבית השני.
כמה התגעגעתי לזרקורים שמחממים כלכך עד עילפון
לליווי של הפסנתרנית
כל הניואנסים והשטויות שהמנצחת עושה
חיבוקים מהחברות של פעם
סולו על הבמה מול כולם..
יש לי שם מאוד גדול במקהלה.
המנצחת כל הזמן כבר במשך שנים משתמשת בי כדוגמה לבחורה קטנה ומפוחדת בכיתה ז שלא הייתה מסוגלת לפתוח את הפה או להסתכל לאף אחד בעיניים, שהפכה לסולנית הסופרנית המהוללת שמדריכה וחונכת את הבנות האחרות במקהלה, עושה שיחות עידוד על כמה חשוב להאמין בעצמנו ובכישרון המדהים שזכינו שיהיה לנו (צריכה יותר להשקיע בלהזכיר את זה לעצמי..)
אני אמנם סיימתי את יב ואת שנותיי היפות במקהלה עוד ב2015, אבל מידי פעם מזמינים אותי להופיע בהופעות גדולות וחשובות.
והיום הופעתי עם שלל צעירות בכיתה ז-יא שמכירות אותי עוד כשהן היו במקהלה של הילדות ביסודי ואני הייתי הזמרת המהוללת והגדולה שכולם מדברים עליה.
ותאמינו לי, אני יודעת טוב מאוד להפנות את אור הזרקורים אלי,
and to totally f*cking own that sh*t
ועשינו באלאנס על הבמה ולא יכולתי להפסיק לחייך
וכשחיכינו שיבואו הקהל וישבנו בצד אז שרנו הבוגרות שירים של פעם ואת כל הסולואים שלי וכמעט ניפצתי כמה חלונות עם הטונים הגבוהים המטורפים שלי בזמן שקצת מהקהל שהקדימו זכו להופעה נוספות
וכל הצעירות הסתכלו אלי בעיניי עגל מעריצות ולא הפסיקו לבקש טיפים ועזרה ושאני ארגיע אותן
ולא הפסיקו לשאול איך אני עושה את זה
איך אני כ"כ בטוחה בעצמי ואיך כ"כ קל לי לפתוח את עצמי ולשיר חזק ועוצמתי כמו שאני עושה
ואני רק חייכתי ושתקתי.
אני ושלל פיצולי האישיות שלי,
מבחורה מפוחדת וקטנה מלאה ברחמים עצמיים ופסימיות,
לנערה שתופסת לכולם את כל המקום בבמה ומפילה את כולם מהרגליים.
ואני יודעת שאני לא הזמרת הכי מוכשרת
והקול שלי לא יותר מיוחד או ייחודי משל אחרים
אבל אני כ"כ. כ"כ. כ"כ אוהבת לשיר.
אני כ"כ כ"כ אוהבת את הבמה ואת העיקצוצים בקצות האצבעות ואת הלב שמתחיל לדהור שנייה לפני שאני נעמדת מול המיקרופון.
המקהלה הייתה אחד מנקודות המפלט היחידות שהיו לי בתיכון בשנים המזעזעות שעברתי בגיל ההתבגרות.
היה פשוט יום טוב מלא באושר וכוח וכיף ואהבה.
המשפט האהוב עלי בזמן האחרון הוא 'שלא ייגמר לעולם'.
אז למה הדברים הכי טובים חייבים להגיע לסוף תמיד?..
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
