וטריגרים.
טריגרים בכל מקום.
כ"כ קשה לי עם הגוף שלי, מהשנייה שאני זוכרת את עצמי.
מהחרם הראשון בכיתה ו', כשגיליתי את המשמעות של המילה 'שמנה',
ועד לגיל 20, כשלהתלבש בבוקר עדיין עלול לגרום להתקף חרדה.
מאז ומתמיד היו לי צרות עם הגוף שלי ועם אוכל.
בין אם בשנים של הפרעות האכילה שחייתי על חצי מלפפון וכוס מים ביום,
לבין הזמנים שהייתי אוכלת ואוכלת בלי להפסיק ובלי לשים לב ובלי מעצורים עד בחילה.
המשקל שלי במשך השנים עולה וצונח ועולה וצונח
נופל וקם נופל וקם
ובחודשים האחרונים עליתי עוד במשקל
ואני כל יום מבשלת לי דברים טריים ובריאים
ואני נלחמת כל יום ללכת לישון מוקדם כדי לישון מספיק בלילה
אני מורידה כוסות על גבי כוסות של מים בכל שעה בכל יום
ואני נלחמת עד דם ודמעות לעשות ספורט עד שהגוף שלי כבר קורס מתחת לעומס.
אבל אני תקועה כבר חודשים.
לא מצליחה לרדת, ונדמה שהאור בקצה המנהרה כבר כבה לחלוטין.
אז היום הצלחתי לאזור את האומץ להושיט יד לעזרה.
אני, זאת שמחזיקה תמיד בבטן עד שהעולם מתפוצץ.
הושטתי את היד.
ומה קיבלתי בתמורה?
נכתב לי תפריט שנשמע כמו הכלום שהייתי אוכלת בלב הפרעות האכילה.
קריאות קולניות של 'את עצלנית', 'את לעולם לא תוכלי לרזות, יש לך גנים של השמנה', 'את צעירה, חבל שתשנאי את עצמך. את סתם מגזימה'
ועוד ועוד משפטים שגרמו לי להתכווץ עוד ועוד לתוך עצמי בתוך החדר הקטן שהסריח מבית חולים ועצב וחלומות נכזבים.
היא טענה שבגלל שאני 8-9 קילו מעל טווח המשקל שמתאים לי לנתונים, אז 'ששנה הבאה את חוזרת אלי אחרי שהגעת ל150 קילו ואחרי ניתוח קיצור קיבה, כי את הורסת לעצמך את החיים'
עצרי.
לנשום.
פנימה והחוצה.
לפני שבועיים שקלתי 71 קילו, אפילו יותר מהבחור שלי.
כשעליתי על המשקל הנורא בחדר המחניק והקודר עמדתי על 68.7 קילו.
באתי לבקש עזרה, באתי לבקש ייעוץ.
פתחתי את הלב והמחסומים והפצעים והרגשות,
והכל כדי שימלאו לי את הפצעים שעדיין לא נסגרו מעולם - ברעל שורף.
בכל זמן אחר בחיי, כנראה שדבר כזה היה גורם לי להפסיק לאכול שוב,
לשתף בטאמבלר רק תמונות טינספו ולשקוע בעצב תהומי שאין איך לברוח ממנו.
אבל אני כבר לא כזאת.
אמנם התפרקתי באוטובוס הביתה בבכי, בשקט בשקט כדי שלא יראו.
אמנם התחלתי לבכות בשנייה שאמרת לי שאתה אוהב אותי ושאני עדיין הכי יפה בעינייך בעולם.
אבל הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה היה ללכת לבשל, ולבשל מדהים וטוב כי זה מה שאני עושה.
דפקתי אימון של 40 דקות, עד שהשרירים קרסו לי.
אני קמה מתוך השברים שהבאתי על עצמי.
אני מנגבת את הדם מכל השריטות שנחרטו לי עמוק בבשר.
כי אני יותר מרק איזה מספר.
ואני אמשיך במסע הזה, לא בשביל הדיאטנית השטן שניסתה להוציא לי קרניים.
לא בשביל סטנדרטיים של יופי שהעולם מצפה שכל בחורה תעמוד בהם.
לא כדי לרצות אף אחד.
רק בשבילי.
כדי שאני אוכל סופסוף לעמוד במראה, ולהגיד 'וואו'.
לראות בבואה את כל מה שאי פעם רציתי, פשוט להרגיש שלמה.
שכל חלקי הפאזל מצאו את מקומם אחד עם השני.
בשביל להוכיח לעצמי שאין שום דבר בעולם הזה שאני לא יכולה לעשות.
לאהוב את עצמך ולקבל את עצמך אלו 2 דברים שונים.
אז אני מקבלת את עצמי.
מקבלת את עצמי עם כל הפאקים, עם כל הצלקות, עם כל הרחמים העצמיים והשנאה העצמית והשעות על גבי שעות של להכניס את הבטן עד אובדן נשימה מול המראה, הבכי הבלתי נגמר.
אני מקבלת הכל.
ואהבה עצמית זה הצעד הבא.
אני לעולם אשאוף למעלה ולמעלה, הכי גבוה שרק אפשר. ואז מעל זה.
המספרים הבודדים שאני מחזיקה עלי, לא כלכך נוראיים כמו שניסית לגרום לי להרגיש היום.
זה למה אני מצטלמת כל יום,
זה למה אני נלחמת.
כדי להראות לעצמי שהשד לא כלכך נורא כמו הסערות שמסתחררות ללא שליטה בתוך הראש שלי.
אז לחיי.
לחיי זה שהצלחתי לצאת ממעגל הפרעות האכילה.
לחיי זה שאני קמה כל בוקר מחדש ושולחת אצבע משולשת למראה.
לחיי האוכל המדהים שאני מבשלת לי.
לחיי קוביות השוקולד וכוסות השתייה הקלה והפיצות וההמבוגרים והצ'יפס שאני מרשה לעצמי להכניס לתוך הגוף שלי, כי מגיע לי ואף אחד לעולם לא יקח ממני את הזכות הזאת.
הבחירה היא שלי.
הזכות היא שלי.
המלחמה הבלתי נגמרת הזאת היא רק שלי.
אף מכשול ושטן לא יעצרו אותי בדרך.
לחיי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
