I'M JUST BEING ME

בתוך הראש שלי,

למה אתן תמיד מונעות ממני לישון?

העיגולים השחורים שמעטרים לי את העיניים כבר הפכו לאיפור תמידי, לקעקוע שמחביא בתוכו את כל סיפורי חיי.

השקט מסביב טומן בחובו שלווה כלשהי. בהלה שקטה.

בשעה 3 לפנות בוקר הקולות היחידים שנשמעים הם הנשימות שבאות והולכות כמו גלים בים.

כלב נובח במרחק, מעניין מה מציק לו.

מכונית שחולפת ומפרה את הדממה המהוסה, חותכת את הכביש כמו סכין חדה.

מואזין שמתעורר לחיים לכמה דקות של רעש שמפר את השלווה המפחידה מסביב.

הגרגור העדין של החתולה שישנה ליד כפות רגליי, כמו מטרונום שקט ומרגיע.

אבל הראש לעולם לא מוצא מנוחה.

העיגולים ימשיכו לעטר את עיניי בשחור וסגול וכחול.

השינה הנכספת באה והולכת, כמו המחשבות שתמיד מציפות את הראש.

הוילון הזהוב נע מעט עם הרוח שמתגלגלת בחלון

בפה יש לי רק מילים גבוהות שאין ביניהם קשר, חוטים דקים וסמויים של מחשבות, של עיניים עייפות

ציפורי לילה,

אפשר בבקשה לישון?

מקום בטוח

מקום קטן

שיעטוף

שישטוף

שיסחוף עד האינסוף

עדיין מנסה להבין איך אני עם נפש של גיל 90 בגוף של בת 20.

יש לי בחיים כמה מהדברים הכי יפים

השאלה היא לאיזה כיוון החיים לוקחים.

אין לי מושג למה אני בכלל מדברת בחרוזים

כנראה שזו דרך קלילה קצת להשכיח את הפחדים

מחכה לחיבוק החזק והעוטף שלך

אני כלכך אוהבת את האדם שאני נהפכת להיות כשאני לצידך

השאלה מפה - לאן אני ממשיכה?..