אני מסתובבת כבר שנתיים ואומרת לכל העולם שהייתי מוכנה לחתום קבע בשירות לאומי,
שהשירות ממש עיצב אותי והעשיר אותי, שהחיים מחוץ לבית בדירה משלי עם עוד 6 שותפות היה בין הזמנים הטובים בחיי.
אבל עכשיו נשאר לי פחות מ3 חודשים להשלים ולסיים במקום חדש לגמרי
וחזרתי לגור בבית
והדבר היחיד שאני רוצה זה שייגמר.
התקן החדש עצמו מקסים, עבודה בבית ספר עם ילדים עם פיגור שכלי ואוטיזם.
הצוות מקסים, הבת שירות שאיתי חמודה, הילדים מתוקים,
אני מרגישה שאני ממש משפיעה בשבוע וקצת שאני שם. ומעריכים אותי.
אבל אני קמה בלי רצון בשש בבוקר כל יום מחדש.
אני מעבירה שם חצי מהיום שלי, אבל זה עכשיו חודשיים וחצי של עבודה 6 ימים בשבוע.
לקחתי חופש היום אחרי בקושי שבוע בשירות כי הרגשתי שאני לא מסוגלת לקום בבוקר ולהתמודד עם הכל.
ויש את העבודה בחנות בגדים שאני כלכך אוהבת אבל שוברת אותי פיזית.
מה לא עושים בשביל משכורת מעל למינימום?
וזה לא בן אדם ספציפי שעושה לי רע, וזה לא משהו מסויים שמוציא אותי מאיזון.
זה דיי הכל ולא כלום באותו זמן.
והבחור שלי בצבא ואני מקבלת ממנו 2-4 הודעות בשבוע וקשה לנשום ולתפקד ככה למרות שאני מאוד רגילה להיות עם עצמי.
ועד שמוצאים אהבה כלכך גדולה, כרגיל הצבא לוקח לך אותה לשבועיים שלוש כל פעם מחדש.
אז לעזאזל עם זה ושיחזור כבר כדי שאוכל להתנפל עליו.
והחברה הכי טובה שלי נעלמת לי לאחרונה ואני דואגת לה נורא כי החבר שלה טס בקרוב לשנה ואני מפחדת שהיא תתפרק ולא תיתן לי להיות שם לעזור להרים את השברים כי היא לא אוהבת לחלוק ולדבר על רגשות.
ויש כלכך הרבה דברים לחסוך אליהם כסף.
וכשאמרתי לאמא שלי שאני אולי לא רוצה להתחיל אוניברסיטה כבר בשנה הבאה היא התחילה לצרוח עלי.
כאילו שהיא צריכה ללמוד ולא אני.
הרי הבחירה היא שלי וממש לא שלה.
אולי אני רוצה לקחת עוד שנה שלמה לעבוד ולטייל ולחיות קצת לפני שנכנסים לעולם חדש של מבחנים ותואר ובלאגן של מבוגרים?
אמרת שזה יעכב לי את החיים.
להתחיל בגיל 21 או 22 זה לא שונה מלהתחיל בגיל 20 אמא.
אבל איך אתחיל ללמוד בלי פסיכומטרי שאין לי כסף אליו ובלי שמץ של רעיון מה אני רוצה ללמוד?
איך מחליטים לבחור מקצוע שבו תעסוק עד סוף חייך?
איך מצליחים להתחייב לדבר כזה? איך אני אדע אם מה שאני אבחר יסב לי אושר והצלחה והרגשה שאני עושה משהו עם החיים המתוסבכים שלי?
הייתי בטוחה רוב חיי שאני אהיה מעצבת גרפית או מעצבת פנים.
ואז התחלתי לחשוב על כמה אני רוצה לאנשים ולהיות משמעותית באמת
וידעתי שהדרך בשבילי היא לעבוד עם צרכים מיוחדים.
ואז התחילה הטרפת להבין אם אני רוצה ללמוד קלינאות תקשורת או ריפוי בעיסוק.
ואני לא מפסיקה לשאול מסביב בכל מקום אפשרי.
ואז פתאום חשבתי אולי להיות אודיולוגית או משהו שקשור לחירשים כי התאהבתי בעבודה איתם בשירות.
אבל מה ישלם לי טוב כדי שאוכל לחיות את החיים שלי בלי לדאוג לכל אגורה.
ואיך לעזאזל אמורים להיות מבוגרים.
ומה זה לעזאזל ריבית ומיסים וביטוח לאומי ושכר נטו ושכר ברוטו ומשכנתא.
ולמה לעזאזל הצבא לוקח לי את החבר דווקא כשיש לי יומולדת 20 שכלכך רציתי לחגוג איתו.
ולמה ההורים שלי צורחים עלי כביקשתי שהם יזמינו לי מהאינטרנט מתנת יומולדת וגם ביקשתי לעשות משהו נחמד לכל המשפחה ושנלך לחגוג לי שבוע הבא במסעדה?
הרי אנחנו לא יוצאים אף פעם לכלום כמשפחה שבכל מקרה מתפקדת רק חצי
אז אין כסף גם למסעדה וגם למתנה, ואני מבינה שאנחנו בקושי סוגרים את החודש,
אבל למה לצרוח
למה להוריד
למה להשפיל
ואיך אמורים בכלל לתפקד כשהכל צורח לך בתוך הראש ואת חייבת להמשיך עם החיים ועם השירות ועם העבודה ועם הכל כאילו הכל זורם חלק?
גם הלסת שלי שמה לב כשהכנסת לי אגרוף לפנים באמצע התקף הזעם שלך היום.
צרכים מיוחדים.
צרכים מיוחדים.
אוטיזם.
צרכים מיוחדים.
אובחנת בגיל 3.
הייתי בערך בת 8 אז, באבחונים. באבחון הסופי.
ומאז, שנים אחרי שנים, אני מוקפת בצרכים מיוחדים בכל פינה.
זה משהו שאני רוצה לעסוק בו בעתיד.
זה מה שעשיתי בשירות לאומי.
הדרכתי בלא מעט מקומות וקייטנות.
דיברתי על זה בקבוצות קטנות בכיתה, ברחוב בפינה, אפילו על כמה במות פה ושם, אבל בקטנה.
ניסיתי ליצור קבוצה לאחים שיש להם במשפחה אח או אחות מיוחדים,
אפילו הלכתי למפגש אחים דרך עמותת קשר.
החיים שלי איכשהו כל הזמן סובבים סביב כל הנושא הענק הזה.
זה בוער לי בדם כמו שריפה יוקדת.
אבל לפעמים דיי רחוק מהעין שאני חווה את זה כלכך קרוב לעין וללב,
בין 4 קירות הבית.
השבוע בבית הספר החדש שאני עובדת בו לילדים עם פיגור שכלי, יש גם כמה ילדים עם אוטיזם.
שמרתי על 3 ילדים עם עוד סייעת והזכרתי את 'המילה האסורה'.
הילדה בת 11, שאלה אותי 'מה זה אוטיזם?'
הסייעת הסתכלה עלי במבט רציני וענתה לה 'זה קושי'.
'זה קושי'
'זה קושי'.
כל הזמן אומרים לי,
'אשירה כמה את חזקה!', 'כמה כוחות נפש צריך בשביל לחיות עם אחות כזאת!', 'בחיים לא הייתי שורדת דבר כזה', 'איזה מדהימה את שאת מתמודדת עם זה!', 'לא נראה בכלל שקשה לך!'
עצור.
אני לא ביקשתי את זה. אני לא בחרתי את זה. כוחות נפש זה שטות, בהתחשב במצב שאני מתמודדת עם מציאות.
אין לי ברירה אלא 'לשרוד'. זה לא שאני יכולה או רוצה לקום וללכת.
זה לא שיום אחד תקומי בבוקר בהיר, בחלון יהיה ציוץ ציפורים, ואת תיגשי אלי ותביאי לי חיבוק.
'אשירה, אני אוהבת אותך. תודה שאת אחותי'.
לא.
במקום זה יש שקט. כל הזמן רק שקט.
את אמנם לא ממש שקטה. אפילו דיי קולנית לפעמים.
את כל הזמן ממלמלת לעצמך ושרה לעצמך, עושה ביטבוקס תוך כדי שירה (איך לעזאזל את עושה את זה?), מזמזמת.
אבל כששואלים אותך משהו, את בדרך כלל שותקת. את תחזרי על התשובה שנגיד לך.
השקט הנצחי שלך שורף. מבעית.
אחותי הקטנה, את כבר לא ממש בת שנה.
עוד מעט תחגגי 13, ומודה בפה מלא ולב רחב שהתקדמת בשנים האחרונות.
אין בן אדם בעולם שמסוגל לאהוב אותך יותר ממני.
גם אני מבינה אותך יותר מכולם.
אבל אף אחד לעולם לא יוכל להבין את הכאב בזה שיש לך מחזור ואת הרוסה מכאבים ופשוט לא יכולה לומר לי את זה.
אני נשארתי עם שריטה מהמזלג והסכין שזרקת עלי היום, שקצת דיממו.
נשארתי גם עם דם מהפה כי החטפת לי אגרוף כשביקשתי ממך לערוך שולחן היום.
"בשנה הבאה נשב על המרפסת, ונספור ציפורים נודדות..'
אז מרפסת אין לנו כבר שנים, נשארה רק חומת בטון אפורה ועצובה שמפרידה בינינו לבית של השכנים.
הציפורים נודדות כל שנה מחדש. תמיד יש להן המשכיות.
הן עפות מפה לשם, ובכל העולם.
וכל שנה מחדש מגיעים החגים. עובר בי רעד רק מלחשוב על זה.
חגים זה זמן רע להיות אני, כי את כל החגים אני עושה בבית.
מה זה אומר?
רע רע רע רע.
המשפחה שלי לא נורמלית (לא חושבת שנשארו בעולם משפחות נורמליות, ובכל זאת)
זוג הורים שהפתיל שלהם קצר נורא, 2 אחים שלכל אחד יש את השטויות והקטעים שלו
ואחות אחת עם אוטיזם.
ואני, אשירה אחת.
ראש השנה זה הזמן הכי קשה לעסק המשפחתי שלנו, אז בכל ראש השנה ההורים שלי מכניסים ומגיעים אל החג עייפים, שבורים, רצוצים, צווחניים, עצבניים ומוכנים להרביץ לש שק אגרוף בדמות אדם הראשון שהם ייתקלו בו.
ההורים שלי מהשנייה שאני זוכרת את עצמי לא יודעים איך לשלוט בעצבים שלהם. ובפה הגדול.
הילדים מאז ומתמיד היו שק איגרוף. הם הופכים גם אחד את השני לשק חבטות קשה.
את כמות החבלות והצלקות שלי כבר מזמן אי אפשר לספור על 10 אצבעות.
גם לא 10 אצבעות ברגליים.
אבל הצלקות הן לא פיזיות. הן לא פשוט מכוער אדום ומדמם, לא גבס או תחבושת.
הצלקות הן מתחת לעור, מתחת לפני השטח, עמוק בפנים.
הצלקות זורמות לי בנימים ובוורידים ובעורקים כמו דם. יוצאות ונכנסות פנימה אל הלב כמו משאבה.
פנימה והחוצה
החוצה ופנימה
הבית הוא לא בית בחגים.
הכל סיר לחץ שלא מפסיק להתפוצץ ולפזר מים רותחים כאש לכל עבר.
הדת. כלכך הרבה דת. מכריחים אותי לעשות את זה, ללבוש את זה, לומר את זה.
לא מסוגלת יותר להתמודד עם הדת. יש סיבה שבחרתי בדרך חיים אחרת.
וכבר שנים, כל חג מחדש, אני מתחננת מההורים שיתנו לי ללכת מהבית לחג.
לחברה הכי טובה, לחברים, לבן זוג, למישהו שהוא לא הכלא בעל 4 הקירות של הבית.
תמיד זה נגמר במבטי רצח, בצרחות, ובמייל של מעל 9000 מילים שלוקח חצי שעה לקרוא מאבא.
כי ברור שעדיף לשלוח לי מייל במקום לדבר איתי פנים אל פנים, למרות שאני בדיוק בדלת ליד במסדרון בבית.
אף פעם לא היינו משפחה שמדברת.
אבל כל שנה מחדש אני מבקשת, ומקבלת סטירה לפנים בתואנה ש'משפחה יותר חשובה מהכל'.
'חגים זה זמן משפחתי. זה זמן שלנו להיות ביחד'.
איזה ביחד בדיוק?
הריבים? הצרחות? המרירות? השקט הנוקב שחודר ללב כמו קרח מקפיא?
שנה שעברה נכנסתי לריב הכי גדול שהיה אי פעם לגביי זה. ואבא התפוצץ לחלוטין.
חוץ ממייל שלקח לי 45 דקות לקרוא מרוב אורך, הוא לקח את זה ממש אישית שאני מעדיפה להיות עם החבר החדש בחג או עם החברה הכי טובה, ואיים לקרקע אותי.
למרות שאני כבר 19.
למרות שאני כבר חוקית.
למרות שמבחינה הגיונית אני יכולה לקחת את עצמי ולברוח מכאן ברגע שרק ארצה.
אבל אני לא מעיזה.
לעולם לא יצאתי מהבית בחג.
אני מפחדת מהתוצאות יותר מידי.
מפחדת שההורים לא יסתכלו עלי יותר, כי סופסוף אני אחליט ש'מישהו יותר חשוב מהמשפחה'.
אני מפחדת בעיקר מעצמי ומזה שאני כמעט בקושי מסוגלת לעמוד מולם על שלי.
עוד שבועיים אני אהיה בת 20, בערב סוכות.
אולי הגיע הזמן לפרוש את הכנפיים ולזרוק את הפחד לפח?
הרי הם יתמודדו. זה לא שאני בורחת ליבשת אחרת לנצח.
זה לא שאני רצה להודו להתחתן עם מקומי ולהמיר את דתי.
זה לא שאני רצה לקרוע את מועדוני הלילה בתל אביב ולהשתכר עד כלות ולשכוח את עצמי מסמים (בדיחה טובה).
זה רק לצאת מהבית בחג ולהקיף את עצמי בארגניות טובות ונקיות.
אז הגיע הזמן לא?
יש גבול כמה אפשר להשאיר את הכנפיים מכונסות וחסרות מעש.
הרי תמיד אמרתי שהציפור היא ה- spirit animal שלי. שהיא זאת שהכי דומה לי.
ברצון להיות חופשייה, ביכולת לראות את הכל מלמעלה ולהעריך את מה שיש.
ביכולת לברוח מהכלוב שבו היא כלואה.
אז זהו מכתב הסליחה והגבורה שלי אליכם אמא ואבא,
אני חושבת שמעכשיו אני אתחיל לפעמים לצאת מהבית לכבוד החגים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
