אהבתי את העולם, ושנאתי את העולם כל כך, את מבינה?
הפצרתי בה במילותיי לתגובה. לשינוי. היא בתמורה משכה בכתפייה ואיפרה את שארית הסיגריה לתוך מאפרה מאולתרת. ההתלהטות שלי עוררה בה בחילה, כך היה נדמה לי. רבות היו הפעמים שהביטו בי באף מקווץ וראש מוטה לצד, כקוף המביט באדם ולא מבין מה לו ולזה.
"לא משנה" מיהרתי להגיב ולהדליק סיגריה אחת משל עצמי. העשן שיצא מהקצה של הסיגריה פתח עבורי חלון הזדמנויות לקצת אומץ.
"אני לא חושב שיש דבר כזה חברים אמיתיים" שלפתי במהרה. כמו יריתי באקדח והחזרתי לכיס.
דווקא למשמע משפט זה משהו בה התנער.
היינו חברים טובים, כפי שהוגדר בספרים. וכל הקלישאות, וכל האמיתות היו - הלכנו יחד לבית הספר בשבילים האפורים וצבענו אותם בצבעי דמיון עכורים, ולעת לילה החלונות שלנו היו דולקים זוהרים בעיר אחד מול השנייה. רק אהבה לא הייתה שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
sleepwell