|
 כינוי:
קיסה בת: 28
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2020
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 12/2020
היי
מה שלומך?
קיבלו אותי למכון להפרעות אכילה. אני מתחילה שם בקרוב.
זה נורא נורא מפחיד. אני רוצה ולא רוצה להחלים בו זמנית ושני הקולות האלו רבים
אחד עם השני כל יום מאז שפתחתי את הפה בפנייך. אבל העובדה היא שאני מחפשת
עזרה בצורה אקטיבית אז אני מניחה שהקול שרוצה להחלים מדבר חזק יותר כרגע.
אני עדיין מתגעגעת אלייך.
לא יהיה לי טיפול פסיכולוגי פרטני שם, רק פסיכותרפיה בקבוצה.
אני רואה את הפלוסים בזה, למשל העובדה שנשים אחרות ידברו כשלי לא יהיה מה לומר,
ואני אוכל ללמוד דרכן איך להתמודד. יש שם גם נשים "ותיקות" יותר שהתקדמו יותר בתהליך,
ואוכל לקבל מהן מידע מנסיון.
אבל אף אחת מהן לא את. אני סומכת עלייך עם החיים שלי, והייתי רוצה שזו תהיה את
שמובילה אותי בדרך הזו. לצערי לא קיבלתי ממך את מה שהייתי צריכה בתחום הזה.
עזרת לי מאוד בתחומים אחרים, אבל בנושא הזה... כנראה שזה לטובה.
הם מרשים לי לשמור את הפסיכיאטר שלי, לפחות. אני שמחה. אני מניחה שגם את היית שמחה
בשבילי אם היית יודעת.
אין לי ממש מה לומר יותר. אני סתם רוצה לשבת פה עם הזיכרון שלך קצת עד שאוכל לפרסם את הפוסט
ולהמשיך הלאה. אני מקווה שזה בסדר.
אוקיי, אני מרגישה מוכנה עכשיו.
| |
היי
רציתי להגיד לך שעשיתי את זה. נפגשתי עם הפסיכיאטר. פתחתי את כל הפצעים מחדש
ודיממתי מולו על הכיסא והכל יצא והתרוקן ושטף את הקירות והתקרה והכל היה מאוד מפחיד.
אבל עשיתי את זה.
הוא היה מאוד נחמד. רך כזה, מהטיפוסים החמים האלו שהאמפתיה מרוחה להם על הפרצוף.
זה בדיוק מה שאני צריכה.
הוא אמר שהוא מאוד מקווה שאמשיך איתם ושהפעם זה יצליח. גם אני מקווה לזה.
רציתי להגיד לך שהוא שאל אותי איך הייתי מסבירה שאני לא מתפקדת ויוצאת לעולם.
לפעמים אני מרגישה כאילו כולנו נולדנו עם סוללות בגוף, והאנרגיה בסוללות עוזרת לנו
להיאבק ולהמשיך לחיות. כשאנחנו ישנים, אוכלים ונחים הסוללות נטענות.
משום מה נולדתי עם סוללות תקולות, ולא משנה כמה אשן, אנוח ואוכל - לעולם לא אצליח להטעין
אותן עד הסוף. בזמן שאנשים אחרים מנווטים דרך החיים כשקול קטן אומר להם "פנה ימינה",
"בחר באופציה ב'", "תגיד ככה" ו"תגיד ככה" - כל מה שאני שומעת זה "סוללה חלשה, אנא הטען".
אני רוצה להגיד לך שאני מתגעגעת אלייך. אני רוצה לדבר איתך על הבנות האלו וכמה שאני מקנאה
וכמה שאני כועסת על הקנאה הזו וכמה כעס באופן כללי עצור בתוכי.
אני רוצה לדבר איתך על הכל. אין לי אף אחד שאני יכולה לדבר איתו כרגע.
לא כמו שדיברתי איתך, לפחות.
אוכל זה מפחיד. אוכל ומשקל ומספרים וגוף ובשר ושומן ועצם וקלוריות וגרמים. הכל מפחיד.
הכל ממש ממש מפחיד. זה לא אמור להיות, זה לא צריך להיות, אבל זה ככה ואני רועדת מפחד.
אני גם מפחדת שענבל צדקה.
רציתי לקחת את עצמי ולהגיד סליחה, זו טעות, אני לא אמורה להיות פה. להגיד להם שהכל אי הבנה
אחת גדולה ואני בכלל לא מתאימה וזה לא המקום שלי ואני אחפש משהו אחר.
רציתי לברוח. לפעמים אני מרגישה שאם אני לא אנורקסית אז הכל בעצם טוב ונפלא ואני ממציאה דברים.
יש עוד הפרעות אכילה חוץ מאנורקסיה? אם ענבל צדקה אז למה אני כל כך סובלת?
אולי אני לא סובלת. אולי אני מדמיינת שאני סובלת.
אבל אם אני מדמיינת אז זו בעיה בפני עצמה, לא?
אם כל זה פרי הדמיון שלי אז אולי כדאי לי לטפל בזה, לא?
אני לא יודעת. אני לא יודעת. אני לא יודעת. אני לא יודעת.
המון המון זמן רציתי לדבר איתך על העניין של הירידה במשקל.
לא נגענו בזה במיוחד. אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ אם לא אדבר על זה בקרוב.
לפעמים אני רוצה לפתוח דברים מול הדיאטנית אבל מאוד ברור אצלה שפגישה היא 20 דקות
ואין לה איך לתת לי את מה שאני זקוקה לו. בגלל זה הגעתי לפה מלכתחילה הרי...
אני צריכה מישהו לדבר איתו כי הלב שלי ממש כואב ואני מרגישה שהוא עומד ליפול לי מהחזה.
אני צריכה טיפול. אני ממש צריכה טיפול. הצילו.
| |
ימי שני הם הימים שלך
אבל את לא תהיי שם בשתיים וחצי.
אין לי סיבה ללכת.
אני אוכלת את נשמתי כבר שבוע, והיום הוא היום שלך.
אנסה להיות טובה יותר היום, בשבילך.
בשביל מה שבנינו במשך שנתיים.
הדיאטנית מבקשת ממני לשים את הקול שלך בראש שלי מדי פעם,
לחשוב מה היית אומרת לי, להתייעץ איתך על דברים שקורים.
בהתחלה זה נשמע לי מוזר, אבל עכשיו זה נראה כמו הדבר הכי הגיוני לעשות.
אני מתגעגעת אלייך.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
