מה לפנים ומה לאחור

הוא נולד במזרח אירופה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, להורים קשי-יום וחסרי השכלה. המשפחה הייתה במקום הנכון בזמן הנכון, וניצלה. אחר כך נדד אבא עם  הוריו שנתיים בין מחנות-פליטים בדרך לארץ ישראל. כשהגיעו, מלחמת השחרור פרצה כבר, ואביו נלקח מהאוניה הישר לשדה הקרב, ולמרבה המזל חזר משם. הם עברו את המסלול המוכר של בני העלייה ההמונית: מעברה ואחר כך שיכון, אמנם באזור המרכז אבל במקום שהיה אז שכוח-אל למדי. בארץ גילה אבא את עולם ההשכלה, האומנות והתרבות ורכש אותו לעצמו. הוא עשה זאת לבדו, ובניגוד לרצון הוריו, שלא ייחסו חשיבות רבה להשכלה, ורצו שילמד מלאכת כפיים שתספק לו פרנסה. אבא קרא, קנה פטיפון ותקליטים והאזין למוסיקה קלאסית, ראה הצגות תאטרון ובגיל 14 נלחם כארי כדי ללמוד בתיכון עיוני ולא מקצועי, כפי שרצו הוריו. הוא עשה תואר ראשון ושני (בימים שבהם הם היו שווים קצת יותר מהיום), וייסד מוסד לתיעוד ולמחקר שעודנו חי ומתפתח. כילד, היה לו חשוב מאוד להקנות לי בשפע את נכסי תרבות המערב שהוא נאלץ לעמול כה קשה כדי לרכוש לעצמו. הוא שוחח איתי על תרבות ואומנות, לקח אותי למוזיאונים, גלריות, הצגות וקונצרטים וקנה לי ספרים מלוא-חופניים. חלק גדול מההשכלה הכללית והסקרנות האינטלקטואלית שלי אני חייב לו. 

אבא היה גם אהוד מאוד על סביבתו. אנשים ראו בו אדם שקול והגיוני והרבו להתייעץ איתו, כולל בנושאים גורליים ששינו את חייהם, ואבא נענה להם ברצון.

אבא היה מכה אותי בקביעות, מאז היותי בן שנתיים ועד שהייתי בן שבע. הוא הכה אותי בידיו ולפעמים בקבקב מעץ. בדרך כלל כשאני ואחי (שחטף גם הוא) היינו מרעישים ומעירים אותו משנת הצהריים שלו, אבל גם בנסיבות אחרות. אמא עמדה מנגד, אם כי ניחמה אותי בבכיי אחר כך. אבא היה מדגיש בפנינו שלמרות שהוא מרביץ לנו, הוא עדיין אוהב אותנו, ואני התקשיתי להבין זאת. עד יום מותו לא יכולתי לשאת את המגע הפיסי שלו, והוא היה אדם חם שאהב לחבק.

אבא שלי מת לפני כמה שנים, מוות רע ומתמשך. התקשיתי למצוא בי חמלה כלפיו ועדיין לא סלחתי.