השבוע היו לי שעתיים פנויות בירושלים. קפצתי למוזיאון ישראל, שלא הייתי בו שנים. בתצוגה הארכיאולוגית המצוינת, בויטרינה המוקדשת לאלי כנען, ראיתי אותה פתאום שוב, וכמו פרוסט שטעם מעוגיית המדלן, חזרתי אחורה.היה זה לפני יותר משלושים שנה, ואני אז נער. הצטופפנו, כמה חובבי ארכיאולוגיה צעירים, בחדר הרפאות (מלשון לרפא) של החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת.תל אביב. זהו החדר שבו מדביקים שברי חרסים שנמצאו בחפירות זה לזה ומשחזרים אותם לכלים שלמים.
משלחת של החוג סיימה עונת חפירות בתל לכיש, והחדר היה גדוש ממצאים שהתגלו שם. בארגזים על הרצפה נערמו חרסים שהעלו בועות ונדבקו זה לזה, מחום השריפה שהציתו בעיר הקדומה חייליו של סנחריב מלך אשור. המדריכה שהסבירה לנו על הממצאים שלפה בחרדת קודש, מתוך עטיפה מיוחדת, לוח של זהב מרוקע, ועליו דמות אלה, עומדת על גב סוס, אוחזת בידיה ענפי צמחים ומצחה עטור קרני פרה. היא הסבירה לנו שלוח הזהב התגלה כשהוא טמון תחת יסודותיו של מבנה ציבורי מתקופת הברונזה המאוחרת, כ-500 שנה קודם לשריפת העיר בידי סנחריב. הייתה זו "מנחת-יסוד", שהוקדשה לאלים על מנת להבטיח שהמבנה יעמוד איתן והיושבים בו ישגשגו. האלה שהופיעה על הלוח הייתה גלגול כנעני של האלה המצרית חתחור, אלת היופי והאהבה.
עמדתי והבטתי בתבליט האלה, מוצף זכרונות. היא לא השתנתה כלל בשלושים השנים שחלפו, בדיוק כפי שלא השתנתה ב-3,200 השנים שקדמו להן. לא כן אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
