כותבים הרבה על הבלוגוספירה כמקום "לפרוק". חלל נשלט ומוגן (לפחות לכאורה), שבו אתה יכול להביא לידי ביטוי צדדים פנימיים שלך, שאינך חושף בציבור.מובן שזהו גם מרחב אוהד (ככלל - כי כולנו מכירים גם דוגמאות הפוכות) שבו אתה מקבל אוזן קשבת, תומכת ובלתי שיפוטית מצד עמיתיך ועמיתותיך.
התגובות שאתה מקבל מלמדות אותך גם הרבה על עצמך. מגיבות ומגיבים מאירים זוויות ונקודות מבט שלא חשבת עליהן, ולעיתים מוצאים בפוסטים שלך דברים שלא העלית על דעתך שהם קיימים (אבל בדיעבד ברור לך שאכן כך).
אבל אני רוצה להעלות כאן נקודה נוספת, שלדעתי מדוברת פחות: האפשרות להתבונן אל תוך עצמך ולהבין טוב יותר את עולם הפחדים והפנטזיות שלך. אשליית האנונימיות והשליטה שהבלוגוספירה מייצרת מעניקה לחרדות ולפנטזיות עוצמה גדולה הרבה יותר מאשר בחיים האמיתיים. היכולת שלך להשליך את העולם הפנימי שלך על עמיתיך ועמיתותיך למרחב היא כמעט בלתי מוגבלת, שהרי (לכאורה) איננו עוסקים בבני אדם אלא בישויות וירטואליות. מתרחש כאן תהליך דומה מאוד ל"העברה" אצל מטפל פסיכולוגי, אבל מובהק וחזק יותר - כמו ילדים קטנים שמשחקים בבובות. זה יכול להיות כלי רב-עוצמה ללימוד ולטיפול עצמי. אני אישית למדתי הרבה. בכל פעם שאינטראקציה כלשהי בבלוגוספירה מפעילה אותי באופן חריג - מעוררת אצלי אמפתיה יוצאת דופן, דחייה חזקה וכו' - אני שואל את עצמי מה הפעיל אותי כאן? איזו פנטזיה פנימית זה משרת? על מיתרים של איזו חרדה זה פורט? התשובות לשאלות האלה לא תמיד נעימות, אבל כמעט תמיד אמיתיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
