בשום עיר גדולה באירופה, הפאר וההדר של התרבות האירופית הקלאסית, שחלפה מן העולם, אינו בולט כמו בוינה. ריכוז עצום, על פני שטח קטן יחסית, של שכיות חמדה ארכיטקטוניות - החל מתקופת הרנסאנס ועד היוגנדשטיל של מפנה המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים - עד כדי כך שלפעמים נדמה לך שאתה מתהלך בתוך תפאורה של סרט היסטורי ולא ברחובות אמיתיים; סמלי תרבות כמו בניין האופרה, הפילהרמונית של וינה ואוספי האמנות בבלוודר ובאלברטינה; והידיעה (שגם היא מגובה באתרים היסטוריים) שברחובות האלה צעדו, גרו ויצרו היידן, מוצרט, בטהובן, ברהמס, מאהלר, וורפל, פרויד, יונג, שילה, קלימט וקוקושקה ועוד רבים.הכל מתחיל בקיסר - הקיסר של קפקא, הספון בארמונו, הבלתי נגיש, בטבורה של עיר הבירה, שלובש פתאום בשר ודם בדמותו של פרנץ יוזף המזדקן, שיקיריו נופלים בזה אחר זו קורבן למוות אלים, ושמסתגר בחדר העבודה שלו בארמון הופבורג, שם הוא גם אוכל את ארוחותיו לבדו, ללא הקיסרית האהובה שלו שנרצחה בידי מתנקש, בעוד השמיים מתקדרים בעננים שיולידו את מלחמת העולם הראשונה, אשר תנתץ לרסיסים מאות שנים של תרבות אירופית ותמוטט את הקיסרות. לא פלא ששפנגלר, ב"שקיעת המערב" שלו, שהתפרסם מיד אחרי המלחמה, טען שהדרך היחידה לעצור את ההידרדרות היא לחזור למשטר קיסרי.
אבל את גלגלי ההיסטוריה אי אפשר לעצור. וינה חייה על עברה המפואר. ההווה שלה אינו אומלל כלל וכלל - השפע והעושר מבצבצים מכל פינה, אבל העושר היצירתי האדיר נגוז יחד עם האימפריה, ובבתי הקפה המפורסמים שלה יושבים תיירים ולא אומנים. דומה שתהליך זהה עבר על אירופה כולה. המלחמות והקפיטליזם נצחו את התרבות והמסורת, וראש החץ התרבותי עבר ליבשות אחרות.
אבל הדברים החשובים באמת עבורי בטיול הזה יישארו סמויים מן העין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
