אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש
המחשבות רצות בראש שלי במהירות כל כך גבוהה שהצליל שלהן גורם לי לרצות להתפוצץ
ואני מרגישה שיש בתוך הגוף שלי אבדון עצום,
הנשמה שלי מסתכלת לתוכו ותוהה-
האם לקפוץ?
ולמה הוא כל כך מזמין?
ולמה הוא כל כך יפה...
לפעמים הכל כל כך חסר משמעות,
ואני מתגעגעת לדמויות מומצאות שנוצרו לי בדמיון
אני לא מבינה למה אני משקיעה
בשום כלום.
אני רוצה לשבת במדבר, ערומה לגמרי, בודדה לגמרי.
הנשמה שלי מרחפת מעל התהום שבגוף שלי,
יושבת בנחת ועוצמת עיניים.
כל כך נוח לי שם,
למרות שאני יודעת שכל ערעור קטן יכול להוציא אותי מהמסלול ולהפיל אותי בקלות
זה לא משנה לי לפעמים,
אני מעדיפה ליפול מאשר להשאר במקום לפעמים.
'על מים עומדים גודלת ירוקת'
חייבת להתקדם, חייבת להתקדם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
