חיי בטלטלות

הוא נישק אותי,

אוח השפתיים שלו היו כל כך טעימות. רציתי לטעום אותן עוד ועוד, להיתמכר לתחושה החממה שהתפשטה בגופי בזמן ששפתיי נגעו בשפתיו.

לא ידעתי מהי נשיקה ואיך מתנשקים.

בחיי! עד לאותו רגע, כל מה שנישקתי היה את הדובי שלי.

ואז הגיע אותו יום.היינו בבית הספר, שלוש שעות ברציפות, מחוץ לכיתה.

הוא שיכבה מעלי והוא כזה גבוה ורזה. ממש רזה.

יש לו שער ארוך קצת ומטולטל. והוא גם קצת פריק, טוב קצת הרבה. 

"איך את תמיד נמשכת לטיפוסים האלה?" אמא שלי שאלה אותי פעם ואני בשלי.

אני אוהבת אותו ואז באותו היום שהיינו לבד באחת הכיתות כל כך קרובים זה לזו.

היה ברור שזה הרגע שלו חיכיתי כל כך הרבה.

התנשקנו נשיקה ארוכה שלא השארה אפילו צל של ספק שהרגשות שלנו הדדים.

הוא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו,

אם הוא רק היה יודע כמה אני אוהבת אותו.

הצילצול קטע אותנו באמצע,מאוכזבים אך מרוצים.

הוא סיכם שלא נספר את זה לאף אחד.

ברצינות?!

כעסתי,מה זה כעסתי, רתחתי!

לקחת את האופניים שלי וברחתי משם.

כל הדרך נסעתי בוכה, חושבת רק עד כמה הוא שבר לי את הלב.

שבורת לב מרוסקת,

נופיקX