הגיגיו וחייו של אדם

"רוחל'ה מתחתנת" היא הצגה בכיכובו של ששון גבאי, שנכתבה ע"י סביון ליברכט שאני מאוד מחבב. ההצגה עוסקת בניצול שואה זקן ואלמן שבתו רוחל'ה- אקדמאית שעזבה את המשפחה בנעוריה ובקושי באה לבקר- חוזרת הביתה כדי להודיע לו ולאחותה העצבנית והעוקצנית שהיא מתחתנת. כשהאב רואה את החתן, נפתח סיפור קשה שקשור לימי השואה. נראה לי שבלי לספיילר בצורה דרמטית למי שיקרא את הפוסט זה כל מה שאני יכול לכתוב.

ובכן, נתחיל בזה שהמשחק הוא טוב מאוד. גבאי משכנע לחלוטין בתור פולני מהמעמד הלא-גבוה (לאו דווקא נמוך), ובסך הכל אם אני מוסיף את הצורה בה חוויתי אותו כאן להופעותיו בהצגות וסדרות טלוויזיה שיצא לי לראות- אין ספק שהוא שחקן גדול. הוא מסוגל לשכנע כמרצה יאפי, כעסקן יוצא מזרח-אירופה בכיר, וכעורך-דין ירושלמי מרובע באותה מידה. גם שאר השחקנים עושים את עבודתם נאמנה, ובניגוד להרבה הצגות אחרות שראיתי שבהן אחד השחקנים שיחק בצורה מוגזמת עד מבוכה, כאן זה לא קרה.

כמובן, שכמעט כמו כל הצגה שראיתי ב"בית לסין" ההתרחשות בהצגה הזו היא מלודרמטית משהו, וכאילו-חייבת להביא בפני הצופה כמה קלישאות, שאני לא יכול לתת להן דוגמה כי גם זה יספיילר. רק אבהיר שמדובר בשלבים האחרונים של ההצגה. אין שום אפשרות שלא לנחש לאן יובילו את הסיפור. אני יכול לספר מניסיון אישי, שפולנים נוקשים מהסוג שששון גבאי משחק כאן- בד"כ לא נכנעים בקלות לכוחות הרציונליות והמציאות. אבל אולי אם הסוף שהם היו בוחרים היה "ריאליסטי" יותר זה פשוט היה מדכא מדי, והייתי יוצא בלי שום קתרזיס? ייתכן.

בכל מקרה, גם אם המלודרמטיות קצת פוגעת בהנאה, בסופו של דבר ההצגה טובה יותר מרוב ההצגות שראיתי ב"בית ליסין". אם הצגתי את "הבנאליות של האהבה" כהצגה שהכי נהניתי ממנה, והייתי נותן לה את הציון 9.6 נניח, ל"רוחל'ה מאוהבת" אתן 8.8.

(פוסט זה מגיע בסימן השנה החדשה. האם ייתכן שאתמיד בעדכון הבלוג בשנה זו? אמנם ניסיון העבר לא מאפשר אופטימיות מרובה, אבל יש לכל אחד מאיתנו- או לפחות לי- את כוח הבחירה והיכולת לשנות את דפוסי פעולתו. החזיקו לי אצבעות!)