מעניין אם לילדות רעות יש סופים טובים

הייתי רוצה עכשיו לעמוד בפתח דלתך, בלילה קריר שכזה מחכה להתחמם בין זרועתייך.

לבושה בשמלה קטנטנה ושחורה, מצלצלת בפעמון. כמה שניות ואתה פותח לי את הדלת. בהתחלה קצת המום, ותוך שניה הייתי מצמידה אותך לקיר בנשיקה מלאת תשוקה.

היית מנשק אותי נשיקות קטנות על הצוואר, מסניף את כולי.

מעביר את כף ידך בשיערי, לאט לאט בוחן איתה את כל גופי

אופסי.. נראה לי ששכחתי את התחתונים שלי בבית....

המקומות התחלפו.

אתה מצמיד אותי עם הפנים לקיר, מרים לי קצת את השמלה ומפשק את רגליי.

ואוו קצת חם פה לא?

אתה מעביר שתיי אצבעות בין רגליי, "מרוב שאת רטובה את יכולה להעלות את מפלס הכנרת".

הרגליים שלי רועדות, כולי אדרנלין לקראתך.

אתה דוחף את אצבעותייך עמוק ככל האפשר עד שאוציא מפי קול אנחה המאשר את ההנאתי.

מכניס ומוציא מכניס ומוציא, בקצב הלב.

לאט לאט אני מרגישה איך אני נרטבת יותר ויותר, את גופי שניה מלהתפוצץ.

ושאני בדיוק שניה משם אתה מפסיק. מרים אותי על שתיי ידיים ולוקח אותי למטבח.

"אני רעב. אני נראית לי טעימה במיוחד היום. מתוקה כזאת".

אתה מפשק את רגליי ולאט לאט אני מרגישה את הלשון הרטובה והחמה שלך נכנסת לתוכי.

בתנועות מעגליות אני מרגישה את הלשון שלך טועמת כל חלק וחלק ממני, מלקקת ושואבת. השפתיים שלך נפגשות עם שלי, הרזרבות שלי.

והלשון שלך, אחחחח מה אני אגיד... תודה יקום ששלחת לי את הלשון הזאת!

אני חמה. רותחת. נכנסת למצב טראנס.

לא מקנאה בשכנים שלו כרגע.

"אני אוהב לשמוע אותך נהנת, הלוואי והייתי יכול להתחתן עם הגניחות שלך"

אל תוציא את הלשון שלך ממני לעולם, תהיה בטוח שתשמע אותן עד שהן יצרמו לך.

אתה רואה שאני מתענגת על כל רגע ומחליט להגביר קצב.

הגוף שלי לא עומד בזה, אני שניה לפני פיצוץ. פאק אלוהים. תעשה שהרגע הזה לא יגמר.

בום.

הפיצוץ הגיע.

אתה מנגב שאריות ממני שנשארו על שפתייך, מסתכל עליי שליש מעולפת עם העיניים הגדולות והירוקות שלך וחצי חיוך.

"את כל כך טעימה שנפתח לי התיאבון. תגלגלי פייסל ותגיעי לחדר השינה למנה עיקרית"

אתה דפוק אתה יודע? תמיד חשבתי שאני פחדנית, קצת רגשות; לוקחת את הרגליים ושלי והולכת.

אף פם לא ידעתי להתמודד עם העובדה שאנשים מפקידים בידיי את המפתח למצב הרוח שלהם. 

אחריות גדולה מדיי בשבילי.

ואתה? אתה החלטת לקחת את המפתח שלי ולשבור אותו. איזה זין איתך. כזה פחדן.

נתת לי את ההרגשה שאתה פה בשבילי, שזה מעבר לסקס. היינו מדברים שעות על גבי שעות, לא היית מוריד ממני את העיניים. טלפונים בצד, עכשיו זה רק אני אתה והפייסל.

ואני מההתחלה ידעתי שלקשר שלנו יש תאריך תפוגה.

אתה עוד שניה טס לחצי שנה, ידעתי מההתחלה ונתתי לעצמי להכנס לזה רק כי הבטחתי לעצמי שאני לא מתאהבת. וזה מה שקרה. עפתי איתך הכי גבוה שרק אפשר בידיעה שזה יגמר בקרוב, הרשתי לעצמי להיות הרבה יותר פתוחה איתך בזכות זה.

ואתה, שראית אותי פורחת איתך, נינוחה כמו שלא הייתי הרבה זמן ליד אף אחד, ברחת. כמו ילדה עם קוקיות נבהלת שאולי אני מתאהבת בך והחלטת ללכת.

מהקרן אור שמאיר לי את הדרך, הפכת לשמש השקרנית הזאת בחורף שיש 14 מעלות בחוץ ושמש. קור איימים, אבל אחחחח איזה שמש.

קצת קשה לי לכעוס עלייך כי יכול להיות שהייתי עושה אותו דבר.

אני גם דפוקה כמוך ובגלל זה הרגשתי בCOMFORT ZONE שלי איתך.

אבל אני מתה מבפנים, אני לא מהמתאהבות. אין את זה בי, אף פעם לא היה לי. כמו שאני נדלקת מהר ככה זה עובר לי מהר.

לפעמים אני חושבת, האם אי פעם הייתה לי מערכת יחסים שבאמת הייתי מאוהבת?

פאק דיס שיט.

אני לא צריכה את זה גם ככה.

מישהו שהוא חזיר סמים כמוני עם חוש הומור דפוק שיודע איפה נקודת הג'י שלי נמצאת זה מספיק לי.

אני ממש שונאת שאנשים אקראיים ברחוב מרשים לעצמם להעיר לי על הלבוש שלי או ההתנהגות שלי כאילו פאק אחי אני לא שאלתי אותך ולא ביקשתי ביקורת, ומספיק יש לי אמא אחת שמוצצת לי תדם אני לא צריכה עוד עלוקות.

תסתכלו קודם על עצמכם ותחנכו את הילדים שלכם לפני שאתם מנסים לחנך בחורה שלא תראו שוב בחיים שלכם ורוב הסיכויים שאחרי הפייסל שעישנתי מקודם אני גם ככה עוד כמה דקות לא אזכור בכלל למה התעצבנתי עליכם עכשיו.

למה אנשים לא נכחדים מהעולם במקום דובי פנדה? הם יותר חמודים ומועילים

היום התקלחתי מסטולה, אחרי פייסל קינג סייז שעישנתי לבד.

הסתכלתי על הצלקות שעל היד שלי, אלה שנשארו שם מאז גיל 14. צלקות של ילדה שזעקה אז לעזרה ואף אחד לא שמע, לא שהשתנה משהו היום כן? עדיין כולם כאלה אטומים שאף אחד לא שם לב.

לפעמים אני חושבת שאני פשוט מדחיקה את זה כל כך עמוק שאף אחד לא מצליח להבחין בכלל שמשהו לא בסדר, וכשזה קורה אני ממש כועסת על עצמי.

אני לא בן אדם שיודע לבקש עזרה, אני לא יודעת אם זה מבושה או כי אני באמת לא יודעת.

היום כשהתקלחתי, הבנתי שזה עדיין פה.

אני עדיין אותה ילדה שחושבת כל הזמן רק על איך החיים יראו אחרי המוות, אולי שם יהיה יותר טוב.

אני לא אצטרך לסבול יותר, ומה שבטוח אצטרך להפסיק לעבוד בשביל לממן לעצמי וויד שיוכל להחזיק אותי בחיים.

אני חושבת שהדבר היחיד שהשתנה בי, זה שעכשיו אני לא אגואיסטית כמו שהייתי אז.

עכשיו אני לא מנסה להתאבד רק כי אני חושבת על כמה זה לא פייר כלפיי המשפחה שלי והאנשים שאוהבים אותי. זה לא הרבה ואני יכולה למנות אותם על כפות הידיים שלי, אבל זה גם משהו.. ומי אני שאחליט שמעכשיו ועד הודעה חדשה הם יחיו באבל, במחשבות כל הזמן על איפה הם טעו?

אז אני עושה עוד שאכטה, עוד באמפ, שותה עוד כוס..

נותנת למחשבות לחלוף

עד הפעם הבאה שאהיה פיכחת.