בנטו

באמת לא חשבתי שמשהו כזה יקרה. זה מרגיש כמו ילדה שחולמת שההורים הגרושים שלה יחזרו. האקס שלח לי הודעה לפני חודש בערך, והשבוע נפגשנו. הוא אמר שהוא התגעגע אליי, שהוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותי, ועכשיו כשהוא גם יותר אוהב את עצמו ויש לו יותר כוח הוא היה רוצה להשקיע את הכוח הזה גם בי. יש בי קול שאומר 'אם את חוזרת אליו את פחדנית עלובה'. את נואשת לאהבה וזוגיות, ניסית למצוא אותה בעולם הגדול ולא הצלחת, ועכשיו הוא מוכן לקבל אותך בחזרה אז את קופצת על הטרמפ. את גם לא מכירה אותו בכלל עכשיו, זאת אומרת הוא מאוד השתנה בחודשים האחרונים, ובטח שאת השתנית. זה היה נכון להיפרד אז, למה שעכשיו תחזרו? סתם כי בא לו ואת עוד לא מצאת מישהו חדש?
הקול השני לא מדבר ופשוט מסתכל עליי בחיוך מטופש ועיניים בצורת לבבות. היה לי כל כך כיף להיפגש איתו, והיה לי כל כך כיף לחשוב עליו מאז שנפגשנו. האושר הזה שמישהו חושב עליי בחיבה. שתהיה לי הזדמנות להיות מחובקת ואהובה. הנה צ'אנס נוסף לבנות את המערכת יחסים הזאת מהתחלה, לתקן את הטעויות של פעם, לצאת לדייטים ראשוניים ולהכיר מחדש, לאט לאט.

בארוחת שישי ההורים עשו עליי אמבוש. ניסיתי להיות יחסית דיסקרטית בעניין אבל גם לא להסתיר לגמרי, בפעם האחרונה שהסתרתי דייט זה לא נגמר טוב. בקיצור הם פשוט פתחו מולי ומול אחיותיי את כל מה שהם חושבים על העניין, ואלה הנקודות בעיקרן:

1. הוא לא מספיק טוב בשבילך, הוא חלש, אין לו ממשק טוב על החיים, את תצטרכי לנווט אותו ולטפל בו במקום שזה יהיה שיוויוני.

2. את צריכה מישהו שירצה לעשות איתך דברים, לטייל, לרוץ, ללכת למוזיאון. הוא בטטת כורסא ולא פועל ויוזם.

3. הוא השפיע עלייך בצורה רעה, ועכשיו את הרבה יותר טובה. אם תחזרי אליו, גם לניסיון, לא תוכלי באמת לראות את הבעיות של הקשר ואת איך שהוא משפיע עלייך, כי תהיי כבר בפנים.

הייתי צריכה לעצור את הדמעות, לא הבנתי מאיפה זה בא. זה היה מאוד תוקפני, מאוד פומבי ומביך. לפעמים אני באמת לא מבינה מה עובר להם בראש. לא היה לי כוח אפילו לנסות להתגונן, להגיד שהם לא ראו את התמונה המלאה, ושהם לא בדיוק אובייקטיבים. פתאום הבנתי כמה נוח היה לי בתקופה האחרונה לעשות בדיוק מה שהם מרוצים ממנו. אמא לא הפסיקה להגיד לי כמה היא רואה שבזמן האחרון אני חיה באופן מדויק לעצמי, ואני תוהה כמה זה מדויק לעצמי וכמה זה מדויק לאיך שהיא חושבת שנכון לי לחיות. ההורים שלי מאוד פתוחים, הם מעולם לא חייבו אותי ללכת במסלול מסויים והם מאוד סומכים עליי שאני אעשה את הבחירות הנכונות בשבילי, וגם בנושא הזה הם אמרו שהם כמובן יקבלו כל בחירה שלי. אבל זה סתם כי אני יודעת בדיוק כשהם לא מרוצים ממשהו, ואיך בדיוק אני יכולה להביא אותו הביתה כשאני יודעת מה הם חושבים עליו? אני מדברת כל כך הרבה בזמן האחרון על לבחור דברים באמת. להפסיק להרגיש כאילו אני כפופה למסגרות (אמיתיות או מדומיינות) ופשוט לבחור מה אני עושה עם חיי, אבל אני חושבת שיש לי עוד דרך לעבור עד שאני אגיע לשם. יכול להיות שכל הקטע הזה שאני ממש סבבה עם לחזור לגור בבית זה הרבה בגלל שפשוט החלטתי לעשות רק מה שההורים שלי לא יציקו לי לגביו, ועכשיו הבועה הזו מתנפצת. אני כבר לא יודעת מה אני באמת רוצה. בחיים לא חשבתי שאני כזאת פרנטס-פליזינג, אבל עובדה שמה שהם אמרו ערער אותי.

בשיעורי יוגה התחלנו נושא חדש החודש- סנקלפה. המורה אמרה שהמשמעות של זה היא "הרצון העמוק ביותר". בגלל שקשה להבין את המושג הזה, בינתיים אנחנו מתאמנות ברצונות חיצוניים וקטנים יותר, וככה נוכל להבין צעד צעד איך להציב לעצמנו מטרה ולהגשים אותה. למשל, לעשות 10 ק"מ במירוץ תל אביב בפחות משעה. ואז אני גם מרוויחה בריאות וכושר על הדרך, וגם מתאמנת בלפענח מה באמת חשוב לי, ואשכרה לעשות את זה. הייתי כל כך לחוצה בלילה לפני המירוץ שכתבתי לי טו דו ליסט לבוקר:
הרכבת ב7:10
צאי ב6:45
קחי בקבוק מים ותמרים בשקית
קחי קצת נייר טואלט בכיס
תאכלי, שתי קפה, הרבה מים
כניסה לשרוול ב8:55

טוב שלא כתבתי לזכור לשים נעליים, כן? אבל זה עזר קצת עם הלחץ. היו מליארדי אנשים ברכבת ובהפנינג, לקח לי שעה שלמה לצאת מהרכבת, לעבור בשירותים, ולהגיע להזנקה. בזמן הריצה הרגשתי כאילו כל העולם נברא בשבילי. האנשים החמודים שחילקו מים ועודדו אותי, אחד אפילו כרע ברך והציע לי נישואין עם בקבוק. ילדי הגנים של תל אביב שעמדו בצידי הכביש וחיכו שניתן להם כיפים תוך כדי ריצה. אפילו שאר הרצים היו שם רק בשביל שאני אעקוף אותם וארוץ מהר יותר. הכי כיף אבל היה להתנשא על האנשים שישבו בבתי קפה בשישי בבוקר והסתכלו עליי, שרצה 10 ק"מ! התחושה הכי טובה בעולם. תוצאה סופית- 57:53. הלוואי שהייתי יכולה רק לרוץ ולרוץ ולרוץ ולא להתעסק בכל השאר.