בנטו

אני יודעת שהדבר הנכון לעשות זה לדבר איתה על זה, להסביר לה למה אני כועסת, ולנסות ללבן את הדברים. אבל האמת- פשוט לא בא לי. אני יודעת שאני נמנעת מעימותים סדרתית, אבל אני גם מרגישה שפשוט לא כזה חשוב לי להיות חברה שלה. אני לא מצליחה להסתכל עליה באותה צורה, אני לא סומכת על שום מילה שיוצאת לה מהפה, אני חושבת שהיא בעיקר משקרת לעצמה ואין לי כוח לחרא הזה. אין לי כוח גם לזה שבסוף אני תמיד האשמה והלא בסדר. כאילו, קבענו בשש, נכון? "אבל למה לא סימסת לי שיצאת?" "חשבתי שלא תבואי, כמו שאת תמיד מבריזה..." ביצ'', רדי ממני. הסתכלת על עצמך בזמן האחרון? את זוכרת שאת זאת שהבריזה לי מהטיול הגדול שתכננו במשך שנתיים, נכון? איתו דווקא כיף כיף כיף. אני חולה על זה שהוא מכיר בי כל פינה. אני אוהבת לגלות בו פינות חדשות. היא אמרה לי שזה שהוא מכיר אותי זאת לא סיבה מספיק טובה, והנה היא למשל יכולה למצוא המון סיבות ללמה היא אוהבת את חבר שלה, וכבר מסתכלת על תמונות של שמלות כלה. אבל, כאמור, על הזין שלי.

ביום רביעי הפסקתי לכתוב כל מה שאני אוכלת במהלך היום. חודשיים נשמע לי מספיק, לא? האמת שזה לא היה מכוון, פשוט כשהלכתי לישון נזכרתי שלא כתבתי. זה בסדר, לכתוב לנצח כל דבר שאני אוכלת לא הייתה המטרה, רק לחזור קצת לדפוסי אכילה נורמליים, ואני מרגישה שיחסית הצלחתי. אני רק צריכה לשתות פחות קפה בעבודה. ספיקינג אוף עבודה, איך מצליחים לגרום למלצרות להיות נסבלת לאורך זמן? אני באמת שואלת. אני מנסה לשים לק יפה, ואז כשאני מגישה את האוכל יש לי נוף נחמד להתסכל עליו. אני גם מחמיאה כמעט לכל אחת על הלק שלה. זה שובר קצת את הקרח. אני מנסה להחמיא גם על תינוקות, אבל כאן יש בעיה כי מצד אחד אני לא רוצה לקבוע מה המגדר של התינוק לפי צבע הבגדים, אבל מצד שני כשאני שואלת אם זה חמוד או חמודה אז ההורים מאוד נפגעים, וזה גם מוזר לתאר תינוק כ"זה". הפיתרון שלי הוא בדרך כלל להגיד "איזה מותק!", די גאוני לפי דעתי. לאחמשית שלי יש מחמאות פאסיב- אגרסיב כאלה, כמו "איך יש לך זמן להכין לעצמך כל יום סלט!" או "את תמיד כל כך רגועה כשיש לחץ" או "לא חם לך עם הסוודר הזה? הפנים שלך מבריקות". אני מסוגלת להרביץ לה, ללא ספק.

אתמול רצתי בירושלים- 1:02. סבבה מבחינתי. העיקר שכבר לא כואב לי הקרסול, ממש פחדתי כבר שעשיתי לעצמי נזק. בתמונה היחידה שלי מהמירוץ הפנים שלי מוסתרות על ידי בן אדם שהחליט לפרוש את הידיים שלו לשני הצדדים לכבוד המצלמה. אני מקווה שמהמירוץ לילה תהיה לי תמונה סבירה, אני כבר רוצה להשוויץ לאנשי הקשר שלי בווטסאפ, שיראו כמה אני מוצלחת. שבוע הבא פורים. בחודש הבא מתחיל הקורס פסיכומטרי. קורים דברים וגם אני קורה, כמאמר אגי.