יש לי כבשה קטנה על השולחן.

יש לה תמיד חיוך על הפנים. כאילו היא חושבת רק מחשבות שמחות כל היום.

על אחו. על חופש. כבשים אחרים שמקפצים להם בשדות הירוקים.

לא כאלה שיש בארץ, אלא יותר כמו הולנד.

אבל אני עליתי עליה,זה הכל הצגה אחת גדולה. היא בעצם מזייפת הכל.

וכל פעם שאני מפנה ממנה את המבט היא בטח מסתובבת אליי במבט מלא שנאה.

בלי החיוך הזה שלה.

היא פשוט לא מצליחה להמאין לאיך השתניתי לה מול העיניים.

אני בטוחה שהיא אהבה אותי פעם. אבל מאז עבר הרבה זמן.

ועכשיו. עכשיו היא מרגשה כלואה.

היא רוצה לחזור. ללכת.

לעבור למקום אחר.

אבל היא חייבת להמשיך לשבת על השולחן שלי ולחייך.

לפעמים אני חושבת שהיא זזה קצת.

כאילו מנסה להתקרב אליי. מילימטר, אחרי מילימטר.

כמו אסירים שחופרים את המהנהרה בדרך לבריחה מהכלא עם כפית.

ולפעמים החיוך שלה גדל.

אולי זאת הדרך שלה לגרום לי לא לשים לב שמשהו גדול יותר השתנה.

היא מסיחה את דעתי עם החיוך הזה. מנסה לגרום לי לחשבו שהשתגעתי.

משחקת עם המוח שלי. כמו גאון מרושע מסרטי אימה פסיכולוגיים.

ןאולי היא מתכננת לרצוח אותי.

כלמיני סצנות שלקוחות מדקסטר על איך היא הייתה קושרת אותי בניילון או נייר דבק לשולחן. וחותכת את האיברים של אחד אחד,  עוברות לה בראש.

 אם רק הייתה יכולה לזוז.

ולהפסיק לחייך.

למרות שלא, היא בטח הייתה רוצה להמשיך לחייך.

**שנתיים מאז שהייתי פה או כתבתי משהו. איך הזמן טס ... *