לפני כמה ימים ראיתי את ב' עולה על אוטובוס, אותה ב' שגרה רחוב ממני והייתי בטוחה שמהרגע שהפסקנו להיות חברות אתקל בה כל הזמן, אבל לא נתקלתי בה עד לפני כמה ימים כשהיא עלתה איתי על האוטובוס. אולי היא שמה לב אליי בתחנה כשאני לא שמתי לב אליה, אולי היא לא ראתה אותי בכלל. אבל מה שהיה יפה הוא שלא הרגשתי צורך לכעוס עליה, לכתוב עליה, לתהות עליה. היא עלתה, חשבתי "וואו אחותי, השיער שלך נראה ממש רע, זמן להחליף תספורת דחוף, את בת 35 לא 70", ומעבר לכך לא היה לי אכפת.

מחר אני אמורה לפגוש את מ' שאחרי המפגש איתה יצאתי לדייט עם ש' מהפוסט הקודם, וכשחשבתי על כך זה היה משהו חיובי לאללה, וואו, איזה דייט נחמד היה לי אחרי שפגשתי את מ' בפעם האחרונה. ועכשיו כשקראתי את הפוסט עליו צחקתי קצת, כי שחררתי לגמרי מהכעס, אפילו שש' כביכול היה כל מה שרציתי יש דגש גדול מאוד על הכביכול הזה, ואני שמחה עכשיו שזה מאחוריי, ו-וואלה, מקווה שהוא בזוגיות הנוצצת שהוא רצה עכשיו, מניחה שכן, מתאים לו למצוא אחת יחסית מהר, אולי הוא חזר לאקסית המדוברת שלו שהוא אהב נורא אבל לא היה מוכן להתחתן איתה, אולי להסתכל עליי גרם לו להבין שהוא בעצם כן רוצה להתחתן איתה? אנערף, לא מתעניינת. 

מיי פויינט איז, איזה קטע שאני לגמרי משוחררת מכל העולות האלה, מכל המעגלים שרציתי לסגור. פעם זה היה בלוג על חברות, לאט לאט זה הפך לבלוג על גברים. לפני יומיים קלטתי של', האחרון בסאגת המכתבים הראשונה של 2018, החליף את השם שלי באנשי הקשר בטלפון שלו, אחרי שלפני שלוש שנים הוא ניסה ליצור איתי קשר ושוב יצא אפס, ובמקום להיכנס לסרטים מהסיטואציה, צחקקתי, הורדתי את החסימה שלו בווטסאפ, הסתכלתי על התמונת פרופיל שלו וחשבתי לעצמי "וואי, הוא ממש התכער." אני מניחה שאני לא במצב הנפשי והרגשי לעשות את זה עם א (1) כי על אף שהתגברתי אליו אני עדיין מחשיבה את עצמי כגמולה, סופרת את הימים שבהם אני נקייה מבלי להתפתות אפילו קצת לסם. מרגישה שבמקרה שלו אהיה נקייה לגמרי רק כשהבחור האמיתי יגיע.

וזה הקטע, שאני חושבת שעכשיו כשכל המעגלים שלי נסגרו אני הכי מוכנה שהוא כבר יגיע.