משאלות ליבי נגנזו אף ממני. היכן אני בתוך כל המרחב? כדור הג'ל הדחוס הענק מכיל אותי וכל תנועה קשה לפילוס ומשאירה את חותמה והזמן לאט יטשטש עקבות מהמפגע אבל התזוזה תיהיה לעד וכנראה לא רכה יותר אך לא מנחמת כי רק נותר רק להתמסר לכאב מפאת העובדה שאינו יגמר. לראות ריק בעיניים, עיניים עצמן ללא מבט. המוח ריק, שועט לנקודה במימד במין מחול ללא מטרות רווח. רק הפחד מהניוון מפעיל את השריר שעולה ויורד וההשלכות ניקרות בקושי מתמיד. זו מלחמת התשה שהתחילה בפילוס דרכי מהרחם הצפוף וקריעת השפתיים התחתונות של אימי ויום אחד הלעיסה הממושכת, ההתנגדות הניכרת והסבל ירקדו על גופתי האכולה ואצור חיים משל עצמי לתוך כל המוח הישנים שנמצאים מסביב. 

פשר כל זה מובן ושקוף ובכל זאת תמיד זו הליכה מסביב לנקודה בלי לגעת בה

שוכבת באמבטיה ריקה, מלמעלה נותנת למים לצנוח עליי במטר ממטשטש ובמהרה ראשי קבור בתוך האגם שנוצר מחלקי הכל ביחד. הלב דופק במרץ, הנשימות לא נרגעות, משאלת פטירה. טביעה, שיפול הדוש, שאורעל מהסבון, שאאבד את עצמי בתוך הדם. הלב דופק בתוך המים ואוזניי גם כן בתוך המים, כל השמע הוא הדפיקות. 

נדמה כי חיברת אותי למכשיר שמשמיע את הלב שלי בכל החדר רק בשביל שאהיה שקופה יותר לגביי אהבתי אלייך. כשאתה קרוב דפק לי וכשהתרחקת והשארת אותי במציאות המדומה נתונה לחסדייך כמו בתוך טריפ בחסותך ליבי כבר השתגע ורק רציתי שתחזיק את ידי כבר, ותכנס איתי לטריפ הזה שיצרת.

רציתי לראות אותך שם, בעולם השמח הזה, בעולם שבו הפער בנינו מובן ולא ממשי. בבקשה. 

לאן אתה הולך, למה אתה נעלם ממני. היינו אחד. ידעת לאהוב אותי. אומנם לא להכיל את עוצמות הכאב שלי אבל אהבת אותי.

לחיות תחת פחד. לפמפם פחדים. 

אני הכי אוהבת אותך בעולם עכבר שלי. 

מעדיפה לקחת ממך את המחלה ולמות בשבילך. 

רק תיהיה איתי. תנכח איתי בהווה. אני לא מסוגלת בלעדייך כבר שנים.