הרבה זמן לא כתבתי פה ובדוגרי חשבתי שאני אמשיך את זה. היום היה לי חשק לרשום, אז אני פה.

אני קצת יותר מחודשיים בחברה החדשה, לא מאמינה עדיין שעוד קצת יותר מ3 חודשים אני מתחילה תואר שני.

לפני שבועיים עברתי ניתוח לא הכי פשוט, אמנם לא לב או מוח אבל ניתוח שצריך כריתה של אזור מסויים (שאמור להחלים לגמרי) עם עניינים של המון שטיפות וחבישות מדי יום. אחרי הניתוח יצאתי בסדר, עשיתי ניתוח בהרדמה חלקית וניתוח בפעם הראשונה בחיי. אחרי יומיים התחילו לי כאבי תופת במקום, הניתוח שהיה אמור להיות לא רציני במיוחד התרחב ועשו לי תפרים שגרמו לי לכאבים עזים במקום ברמה שלא הצלחתי לקום מהמיטה בלי עזרה, צרחתי את נשמתי כמה פעמים ביום והייתי על משככי כאבים כל הזמן. עדיין כואב לי אבל המצב השתפר.

מה שלא השתפר זה שפשוט התחלתי להרגיש בדכאון, בלי חברים, בלי ללכת לעבודה, להרגיש מוגבלת שצריך לקלח אותי ולחבוש אותי... זה ממש זוועה. בלי ללכת לחדר הכושר. עצבות חזקה ממש. אמנם כמה אנשים שלחו לי הודעות כי נעלמתי להם ושמחתי על זה אבל התחושה הזו שאני לא מתאפרת, (לשמחתי עשיתי החלקה שבוע לפני הניתוח אז השיער בסדר), לא מורידה שיער מהרגליים, עולה במשקל... זו תחושה חרא ממש. ממש ממש חרא. זו תחושה שכל החיים עוברים לידי ואני לא משתתפת, לא הולכת ולא מבלה. רק שאחזור ממש לחיים שלי הרגילים אני אוכל לנשום לרווחה ולהגיד שעברתי את זה, ולנסות לשכוח מהתקופה הזו.