החיים לצד אח קשה ולא צפוי והשהות שלי בבית ספר שהיו בו ילדים קנאים ואלימים מילולית (לשמחתי זה נגמר רק בזה) גרמו לי להיות בנאדם ששומר את הרגשות לעצמו ולא מאפשר לעצמו- לא מאפשר לעצמו לכעוס כמו שצריך כשבנאדם אחר עושה משהו ממש רע ולהביע את זה.

ההתרחקות מהבית, הגזענות והאנשים שחוויתי באוניברסיטה גרמו לי להגיע למסקנות מסויימות על החיים, ההשכלה שלי נתנה לי חירות מסויימת- חירות כלכלית, חירות לדעת שתמיד תהיה לי עבודה.

יחד עם המסקנות שלי והעידוד של אבא שלי התחלתי להעמיד אנשים במקום, להגיד להם שזה לא מתאים לי מה שהם עושים, שזה לא בסדר. אני לא קטנונית ובנאדם שנוח להסתדר איתו אבל כשיש אנשים שחושבים שזו חולשה ומנסים לרכב על זה- זה לא סבבה.

היום אחרי שחזרתי מההפסקה הארוכה שלקחתי אחרי שהמנייאקית הזו דפקה אותי שעה וחצי לבד היא עבדה לצידי ואז נעלמה פעמיים ארוכות לשוחח עם בחורה שעובדת מולנו, הייתי ממש צריכה לצאת ולקרוא לה שתבוא לעזור לי. היום בלילה המנהל שלח שמחר היא לא באה לעבודה, כמובן שהכל מתוכנן אצלה כמו שעון. כשהיא מורידה את המסיכה מהפנים היא נראית ממש אדם סדיסט סטייל רולידר, משהו בחיוך מעוות כזה, אכזרי. מפחידה.

בכמה חודשים האחרונים ממש פיתחתי יכולת להרגיש בני אדם שאני מתנהלת מולם, כבר שפת הגוף מסגירה אותם לפני שהם פתחו את הפה. ואני לא טועה.

אני מלמדת את עצמי עדיין שמותר לכעוס ומותר להביע את זה, לא באלימות חלילה אבל במילים, להביע אכזבה, כאב וכעס. מותר לי.

היום בערב יצאתי עם חברים וחברה של אחד מהם מהתיכון ו-וואלה, איתם אני ממש נהנית, איתה גם צחקתי וכו' אבל לא הרגשתי נוח איתה, לא הרגשתי את הנינוחות שאני מרגישה שאני איתם סולו. לא הרגשתי עוינות מצידה, כמו תחרותיות קצת, כמו שאני יכולה לפלוט משהו שיעליב את השולחן כי היא יכולה לגרור אותי לקצה מסויים. לא אהבתי את הנוכחות שלה. מסתבר שהיא עוברת עוד מעט לדרום במסגרת לימודים אז מבחינתי זה יותר טוב שלא נבלה יחד. יש לה אנרגיות לא של בנאדם רע אלא של קצת "עמך" אבל לא הידידותי, יותר הנשים חסרות הנימוסים האלמנטרים, ואני לא אוהבת את זה, חוסר נשיות קצת דוחה אותי.