אם הייתי יכולה לפרגן לעצמי בטיפול פסיכולוגי טוב הייתי עושה את זה, זה בטוח.

ה4 שנים האלה שלמדתי בהן ומה שחוויתי הותירו בי צלקות, הגזענות, האנשים שלמדו איתי שהיו כאלה אטומים, המרצים שהיו קשים יותר מדי, מחלת הנשיקה, האהבה שלי לד', החלומות שלי לזוגיות טובה שאמצא בעיר הזו. הכל התפוצץ לי בפנים.

הבדידות, הכאב, התחושה הזו שאני לא בסדר אף פעם שכולם אהובים ואני לא.

יש לי קטע חזק של מזל טלה שאני יכולה לזייף מה שאני לא, אם אני לא מרוצה יראו את זה ואם אני שמחה יראו את זה גם. טלה. דפוק.

הטלה הדפוק קצת הרגיש טוב כשנהיו לי חברים בעיר הנוכחית רק שכל אחד ממש עמוס עד לצוואר עם דברים, אחד מסיים תואר, אחר בסטאז' ואחרת עוד מעט עוזבת את העיר.

הקטע שנהייתי בנאדם ממש תוקפן מילולית לפעמים ועוקץ בלי לחשוב, עם כמה שיש בו רכות ואני מתחשבת ועוזרת לאנשים (ולחיות) יש בי גם חספוס וכשמישהו מנסה להשפיל אותי אני נכנסת בו בלי לחשוב פעמיים. אמנם זה טוב כי זה ישראלי ובישראל כמו בישראל... אבל אני מתגעגעת קצת לאני של פעם. לתמימות שהייתה בי ואיבדתי את זה. איבדתי את זה.

זה לא שאני בנאדם רע, אני ממש לא בנאדם רע, אני עוזרת לכל כך הרבה אנשים ואני לא אספר כמובן אבל אני מרגישה כל כך פגועה ומרגישה עדיין שקשה לי לעכל את כל מה שעבר עליי ב4 שנים האחרונות. זה לא שהעבודה שלי יותר מדי עוזרת, נפלתי למקום לא הכי סבבה מבחינת צוות בלי שום קשר אליי, כך הם היו לפני עם האנטריגות שלהם. אני פשוט אשכרה רוצה לנוח, לנוח, לנוח.

רוצה לעכל את כל מה שעבר עליי במקום הזה, ב4 השנים שלקחו אותי מגיל 22.5 ל26.5, שרק השגתי תואר בלי שום ערך מוסף מלבד רצון מוקצן להגן על הכבוד שלי אחרי שהוא נרמס שוב ושוב ושוב.

אני מתגעגעת לעצמי.

הלוואי ובקרוב אוכל להגיע להשלמה מסויימת ולשקט פנימי.