ההבנה של אין לי כלום חלחלה אליי בשבוע האחרון
יחד עם החיים העצובים שחלפו לי מול העיניים.
הבנתי שמכאן אני לא הולכת להגשים שום רצון
ואולי גם שאין לי באמת רצון שרוצה להיות מוגשם
הכל רק דיבורים, מחשבות, כלום לא בר השגה.
מבזבזת את הזמן שלי בלבכות על מר גורלי
מאז שאני זוכרת את עצמי, רק עצובה ובוכה.
כנגזרת של המצב הזה, אין לי שום כישורים או הצלחות.
התואר שעשיתי רק בזבז לי יותר את הזמן,
שאב לי את האנרגיה ולקח לי את הכסף.
כסף שיכולתי להשתמש בו לדברים שרציתי לעשות.
אנרגיה שהייתה יכולה לתעל את עצמה בהווה.
אבל כרגע, אין כלום. רק אותי. כלי ריק וחלול.
הרצון היחיד שיש לי, או שמעולם היה לי למעשה,
הוא הרצון לעזוב את המקום הזה וללכת למקום אחר.
מקום טוב יותר, מקום שהאוויר בו יקל לי על הנשמה.
ולאחרונה התחלתי להבין שזה לא הולך לקרות.
מי ירצה לקבל אותי? מי יפתח את זרועותיו עבורי?
ילדה טיפשה ועצלנית מארץ שמית ובלי שפה.
וגם, מה אני בכלל יודעת על סגנון החיים שאני מייחלת לו?
לעדור אדמה? עונות השנה? מה יהרוג אותי ביער?
אני כותבת את זה ומרגישה כל כך עלובה.
אני לא מכירה אף אדם אחר שהרצון היחיד שלו הוא לברוח.
אנשים חוזרים מהשאול עם פרץ תושייה,
עם רצון לכבוש ולעמוד על שלהם, רצון להיראות.
ואני? חוזרת מהשאול עם עוד קצת שאול.
אפילו השם המטופש של הבלוג הזה קורץ למהותי,
אם אני שוקעת בגיהנום לפחות שיהיה יפה בחוץ.
אז אני יושבת כאן, בלי שום דבר לזקוף לזכותי.
ממש ממש כלום. מעולם לא השגתי משהו שנלחמתי עבורו.
מעולם לא הרגשתי את ההקלה של להצליח.
אני בתוך חול טובעני מכל כך הרבה בחינות.
ואני דואגת להכל, וכבר לא דואגת לכלום.
אני מרגישה איך הכל משתתק, איך הנפש משחררת.
כי עדיף להרגיש כלום מאשר להרגיש רק רע.
כינוי:
Hel.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
