באותו לילה גורלי בתחילת אפריל, ישבתי על שפת הים ובהיתי בחשכה האינסופית. הכרחתי את עצמי להגיע להחלטה בין שני ברירות שעמדו לנגד עיניי- לסיים הכל כאן ועכשיו, או לבחור בחיים ולא להביט לעולם שוב אחורה, לא להרהר במוות ולא לשאוף אליו אלא לחיות את חיי בצורה הטובה ביותר שאוכל.לאחר שעה ארוכה שבה שקלתי את כל הדברים וההיבטים בחיי מכל צד אפשרי קמתי. התפשטתי. ונכנסתי למים. נאבקתי בגלים. שכבר נכנסתי כל הגוף לתוך המים ואיבדתי מגע עם הקרקע הגעתי להבנה שאני לבדי ואז הכה בי פחד נוראי. הבטתי על החוף ולא היה שם זכר לנפש חיה. והפחד הזה, הוא שהחזיר אותי לחוף. והדבר הראשון שקרה זה שיצא מתוכי בכי נוראי. כמעט הקאתי מרוב התרגשות. אחרי שנרגעתי התלבשתי. הלכתי לרכב ונרדמתי במושב האחורי. עם עלות השחר נסעתי בחזרה הביתה. בלילה של אותו יום החלטתי שכדי להתמודד עם שלושת האירועים הקשים שקרו אני צריך מקום לפרוק וכך, הבלוג הזה נוצר. על מנת לעזור לי בהתחלה החדשה, שטבען להיות קשות במיוחד. הוא נברא כדי לתת מקום לכל המילים שכבר לא יכלו להסתתר במסמכי וורד מתיישנים. כמעין הוכחה לכם, לעולם שתראו, אני פה ואני כאן כדי להישאר.

האירוע הראשון היה הפרידה מהאקסית, נושא שהמעטתי לדון בו, במשך השנה וקצת שהבלוג הזה קיים עברתי תהליך ארוך ומרתק עם עצמי בכל הנוגע להתמודדות עם הפרידה, ולהפתעתי, התהליך דומה מאוד להתמודדות עם אבל, עם אותם שלבים ותקופות. האירוע השני היה שסבתא שלי נפטרה. זה היה יום סוחט רגשות. זימנו את כולנו להיפרד ממנה בתל השומר. שהגיע תורי היא פקחה את עינייה. הביטה לי ישר בעיניים, על אף כל המורפיום שנספג בגופה המותש, מבטה היה חד וצלול. היא שלחה את ידה ואחזה באצבעותיי. הרגשתי איך הברכיים שלי קורסות בניגוד לרצוני. לא רציתי שהיא תראה אותי גמור. התקרבתי והבטחתי לה שהכל יהיה בסדר. שאני אצליח בחיים, כמו שהיא תמיד אמרה לי, מאז שהייתי קטן. שעתיים אחר-כך, אחרי שכל המשפחה וכל מי שאהב אותה הגיע כדי להיפרד ממנה, היא נכנעה סוף כל סוף לכאבים האיומים ונפטרה. לביאה אמיתית עד לרגעייה האחרונים. האירוע השלישי נבע כתוצאה מהשניים הראשונים, בתקופת המבחנים הראשונה בלימודים נכשלתי ב4 קורסים שונים גם במועדי ב' וסיימתי את הסמסטר עם הרגשה של כישלון גמור. 

החודשים בין פברואר לאפריל של שנה שעברה היו הקשים בחיי. עד כאמור אותו לילה גורלי שהחלטתי שאני לוקח את החיים שלי בידיים. מיד אחרי הפוסט הראשון פתחתי מסמך וורד ובו כתבתי מספר יעדים שאני צריך להגיע אליהם עד לסוף השנה. אין טעם לשבת ולרחם על עצמי. התחלתי להזיז דברים. 

 במאי התחלתי לצאת שוב עם שני יזיזות מהעבר שראו ברשתות החברתיות שיצאתי מהקשר. המפגשים איתם היו מדהימים וכואבים גם יחד. שתיתי פעמים רבות עד אובדן הכרה. הזדיינו מלא. אבל לעולם לא יכלתי להישאר אחרי הסקס. הייתה עולה לי גולה נוראית בגרון מסיבה שלא יכולתי להסביר. לא העזתי לפרוץ בבכי לידן והייתי מסתלק באמצע הלילה. נרדם על ספסלים בגנים ציבוריים. נחנק מהבכי שלי עצמי. ביוני כמעט בו-זמנית הן החליטו לנתק את היחסים איתי בטענה שאני חסר רגשות. שאני מעוניין רק בסקס. העדפתי להשאיר את פני הדברים כמות שהם במקום להסביר להן את הסיבה האמיתית לההיעלמויות שלי. כל התקופה הזו עד יוני מרגישה לי מנותקת, בועתית, הייתי כל כך ספוג בכאב ששום דבר לא חדר, צפתי במשך 3 חודשים ארוכים והזויים, בין שני צדדי קיצון- חיובי מאוד ושלילי מאוד. קטונתי מלהבין תהליך שיכום אחרי קטיעה או פציעה קשה אבל זה הרגיש כמו השבועות הראשונים לפיזיוטרפיה של הנפש שלי, להחזיק חזק במעקות משני הצדדים ולתרגל שוב הליכה, שוב חיים, שוב לתת לנפש לחוש דברים מעבר לכאב.

 ביולי החיים זימנו לי מפגש איחוד עם חברה מהעבר הרחוק שעברה לתל אביב ונפגשנו במקרה. מהר מאוד חזרנו לקשר ופיתחנו אהבה משותפת לחיי הלילה בתל אביב ובעיקר למועדונים, וככה התחילה לה תקופה פרועה של התנסויות חדשות ומדהימות. היא הכירה לי את כל החורים האפשריים, קישרה אותי עם החברים הסוחרים שלה, שמרנו על אפלטוניות מוזרה. עד ללילה אחרי המסיבה ההיא במועדון שחזרנו לדירת השותפות שלה יחד עם ידידה משותפת. ישנו כולנו באותה מיטה, זה היה לילה נפלא. תמצית החוויות שלי איתה. בבוקר התלבשנו כולנו, המשכנו כאילו דבר לא קרה. 

 בספטמבר הרגשתי בשל לחזור ולצאת לדייטים. הדייט הראשון היה נוראי. רציתי רק לקום ולברוח. בראייה לאחור זה היה ערב מצחיק למדי.

 באוקטובר הגיעו בשורות משמחות, עמדתי בכל היעדים ששמתי לעצמי- קיבלתי מלגה יוקרתית למימון כל שכר הלימוד שלי. עברתי לדירה משל עצמי. התמדתי במכון שנרשמתי אליו כבר באפריל. והתקבלתי אל המסלול הייחודי בלימודים ששאפתי להיכנס אליו על אף הכישלונות. לא נתתי לעצמי הרבה זמן להנות מההישגים המרשימים וקבעתי לעצמי יעדים חדשים לשנה החדשה. מתוך הכאב הגדול צמחה נחישות שלא לוקחת שבויים, הכל או כלום, מנטאליות שמאז אותו לילה באפריל, לא השתנתה, רק הלכה והתחזקה. 

 והחיים המשיכו להם, פעם למעלה ופעם למטה. באפריל של השנה השלמתי חצי מהיעדים החדשים שלי, בין היתר הצלחתי לעבור ב4 מועדי הג' שקיבלתי לנכשלים ובכך הדבקתי את הפער והבטחתי את מקומי בלימודים. התחלתי להתנדב עם ניצולי שואה שזו שאיפה שהייתה לי הרבה שנים וסוף סוף הצלחתי להגשים אותה בזכות המלגה. יצאתי ללא מעט דייטים שהשיבו לי מעט ביטחון עצמי. הרבה דברים נפלאים קרו בשנה האחרונה. היא הייתה קשה ועודנה, אני משלם על כך בעובדה שעד סוף הסמסטר האחרון לא היה לי אפילו יום חופש אחד בשבוע. אבל צלחתי את האתגר הלא פשוט הזה, כדי להגשים את המטרות והחלומות שלי אסור לי לוותר. רחמים עצמיים והשוואות לחיים של אחרים מיותרת וחסרת טעם, כל אחד מתמודד עם החרא שלו בחיים. אני באמת חושב שעל אף כל החרא שנפל עליי, זה הרע במיעוטו. המסע לשנה במזרח שעשיתי לפני שנתיים הרחיב לי את התודעה לצרות חיים אמיתיות, לא כל החרא שאנחנו דשים בו, קוראים לו קושי. אלו קשיים מנטאליים שאנו מציבים לעצמינו כדי ליישר קו עם מערכת דמיונית שהמצאנו כדי לשמר את האשלייה שלחיים של כולנו יש משמעות ולכן כדי להתמודד עם הקשיים האלה חשוב לזכור שתמיד ניתן לפרוש מהמירוץ האבסורדי הזה, ואם בוחרים דווקא להתמודד, אז מומלץ בגישת אול-אין. 

 בתחילת החודש הגשמתי עוד מטרה שהצבתי וקיבלתי רמזים ברורים בלימודים לכך שאקבל תקציב לסרט הקצר הראשון שלי. אני מודע לעובדה שאלו כנראה המילים האחרונות בהחלט שאכתוב כאן, וזה בהחלט צובט. אבל אלו החיים, והמקום הזה ייסמל בעיניי תמיד את אחד מגלגלי ההצלה שהחיים זרקו לעברי ואימצתי בשני ידיים כדי להתמודד ולפרוק מבלי להרגיש שאני שופך את הקרביים שלי יותר מדי. מעניין לאן המילים שלי ינדדו מכאן. אני עדיין עובד על ספר ראשון, אולי יום אחד תיתקלו בספר שלי, תתחילו לקרוא ואולי תזהו את הטון, את צורת התיאורים. אולי אפילו תראו סרט שלי בקולנוע ולא תדעו שזה אני, ההוא מהבלוג. ועדיף ככה. מצרף שיר שעזר לי להתמודד לאורך כל התקופה ברגעים הקשים. מקווה שייגע בכם כמו שהצליח לגעת בי.

תודה. ולהתראות.