זה מה יש

לפעמים, אני פשוט מרגישה שמשהו נורא יקרה. שהוא כאן, אצלי בבטן, בתוכי, והוא עומד לקרות ולא אופתע.

לא אשתומם, לא אביט בו בפליאה.

לפעמים אני פשוט יודעת אותו, את האסון העומד בפתחי.

והוא רחב וכבד ועמוק ונע

החוצה ופנימה, שוב ושוב, כמו זיון מפלצתי, כמו חרב, כמו תנועת הנשימות שלי, בשעה שהכל קורס ומאומה גם.

לפעמים אני פשוט יודעת.

ואנחנו יחד בזה, אסון ואני. ואין דרך למנוע אותו והוא שלי וכבד כמו גשם זלעפות, כמו לבד כמו מטריה הפוכה רחוקה בשמיים של חורף, שאין לה תקנה.

והבטן שלי פועמת אותו ואני שם, שם כל כך.

ואין בית. אין גג חסין אסונות לחסות בו, אין אור או מנהרה או ביטוח שיכסה את מחיר הנפגעים, את כל המוות שהוא.

וברור לי שאפגע.

שאין שום ספק, אין שום דרך שלא. וזה שלם וקיים ומשתק באימה ובשלוות וודאות.

ואין איך לברוח.

הוא כאן, עוטף ועמוק וסמיך.

הוא כאן, ואני גם.

שלובים עד כדי בחילה, כמו זרועות שלובות של אוהבים, רק יד שלי בידו של רוצח קר ושלם שאין לו שום כוונה להרפות.

ואני, לא מתנגדת. צועדת איתו יחד, שלובה, בחזה ריק, בבטן פעורה ובדממה מלאה.

אני שוכבת מתחת לנורה הצהובה

היד שלי על הבטן

יש לי שמלה עשויה מ

אני לא לבושה בצורה הגיונית

בחוץ שמש ופה קריר ואפל ויש לי נורה צהובה

בדיוק מעל לראש

אני לא נעלמת

לא מצליחה לא להיות אבל כן לא כן

לא נוכחת לא קיימת לא אינני עוד

ואין לי שום דרך ואולי אם אקום העולם יקסום לי פתאום ואלך והאוויר ינעם ואולי

לא

אולי הכל יצרוב והאוויר ישרוף את העור החשוף שלי

קלעתי צמה ולבשתי סווצ'רט גברי בלי מחשוף

לא הייתי יפה

התקלחתי הסרתי כל שערה מיותרת מרחתי קרם גוף בריח אישה

אני לא

נאלמתי בתוך התווך הזה, הפער בין שליש ראש כבר לא גלוח ושיער שזור גוונים לבין צמה כבדה של סתם. של הסתתרות אטומה.

אני אוהבת ומתרסקת וזה הרבה מידי

צריכה לשתוק ולברוח

לדפוק את הראש בקיר עד שישתתקו הקולות, הבהלות, האימה הגדולה הזאת, מהכל

צריכה להעלם להיאלם לחזור לבהיה הסתומה בכל מה שקורה, לא להיות.

הפסנתר שמנגן מעבר לקיר מכניס אותי למצב של חוסר שקט ולרצף מילים שאין בו דבר פרט למה שהוא

אני לא יודעת מה הוא

אני לא יודעת מה המילים שלי אומרות

המוח מזוגג, מצופה עמל יום ושינה וסדרות מיותרות

אין לי דבר

אולי אצא להליכה בערב

אולי לא

כל החלומות כבר נמסו בשרב הנורות הצהובות