זה מה יש

לפעמים, אני פשוט מרגישה שמשהו נורא יקרה. שהוא כאן, אצלי בבטן, בתוכי, והוא עומד לקרות ולא אופתע.

לא אשתומם, לא אביט בו בפליאה.

לפעמים אני פשוט יודעת אותו, את האסון העומד בפתחי.

והוא רחב וכבד ועמוק ונע

החוצה ופנימה, שוב ושוב, כמו זיון מפלצתי, כמו חרב, כמו תנועת הנשימות שלי, בשעה שהכל קורס ומאומה גם.

לפעמים אני פשוט יודעת.

ואנחנו יחד בזה, אסון ואני. ואין דרך למנוע אותו והוא שלי וכבד כמו גשם זלעפות, כמו לבד כמו מטריה הפוכה רחוקה בשמיים של חורף, שאין לה תקנה.

והבטן שלי פועמת אותו ואני שם, שם כל כך.

ואין בית. אין גג חסין אסונות לחסות בו, אין אור או מנהרה או ביטוח שיכסה את מחיר הנפגעים, את כל המוות שהוא.

וברור לי שאפגע.

שאין שום ספק, אין שום דרך שלא. וזה שלם וקיים ומשתק באימה ובשלוות וודאות.

ואין איך לברוח.

הוא כאן, עוטף ועמוק וסמיך.

הוא כאן, ואני גם.

שלובים עד כדי בחילה, כמו זרועות שלובות של אוהבים, רק יד שלי בידו של רוצח קר ושלם שאין לו שום כוונה להרפות.

ואני, לא מתנגדת. צועדת איתו יחד, שלובה, בחזה ריק, בבטן פעורה ובדממה מלאה.