זה מה יש

ואני שוב רוצה לכתוב, רוצה להיות, לנוע, להתחבר.

שוב רצון להתפשט, לטפס כמו צמח, לגעת בהכל.

ללטף כל אפשרות, לטעום, לדעת.

והכל אפשרי והכל פתוח וכל האינסוף הזה, מותיר אותי ריקה.

וכבר תקופה שאני מרגישה שאני לא כותבת טוב, לא מספיק, לא מחוברת דרך הוריד, העורקים חסומים.

ובא לי כל כך, לפרוץ.

לחתוך אותם, בקו ישר ומהיר, לא מתפשר.

סכין יפנית מקוצרת שלבים, תנועה מהירה ושטף (אלוהים יודע עד כמה התנועה הזאת לא זרה לי, עד כמה אנחנו מוכרות זו לזו).

ושיפרוץ כבר הכל, שיפתח הסכר, הסתימה האיומה הזאת של הנפש, שהכל ישפך החוצה בלהט ובחום ובצריבה של אמת עירומה.

גם אם יכאב. גם אם אצרב ממגע האוויר החשוף בערוות הנפש שלי, גם אם אשרף.

ככ רוצה ליצור, לעשות, להיות.

להפסיק לשקר להיאטם להשתבלל,

רוצה שוב לצעוד.

מעורטלת, בכפות רגליים יחפות, בידיים מוכתמות בצבע ודיו, בזריזות של הנף מצלמה, ומילים שחורות מרוחות לי על החזה והבטן, מתגלגלות ממני והלאה.

(ואיך שזה מוזר, חמש בבוקר ואיך באה פתאום הבערה)

לסעור, לזכור, להתגעגע, לאהוב.

עכשיו סערה.

סערות.

לנסוק ולהתרסק ולנשום

מהר.

להיאבד ולהתקשח, לנשוך שפתיים עד שיבוא צחוק,

לצעוד.

ולזכור

ריח, חיבוק, אצבעות

מלטפות, לופתות, מתקשחות, נמסות לתוך

תאנה ודבש, שפתיים, לשון, אהוב.

לזכור את האור המטורלל, המתרוצץ, המשתגע. את ההשתנות, את קצב הנשימות של אחד ועוד אחת שמסתנכרנות ל

שניים, שאיפה, נשיפה, אוויר, מקום, אפשרות, היות, שקט, אהבה, יחד.

אחרי המון זמן שלא

סמים

ועף לי

הראש וצחוק ומילים מתגלגלות והיות מסתחרר ונשימות

קיימות

כ ל א ח ת ו א ח ת מ ה ן

ניתוק

ציפה קלה מעל פני השטח ומאנצ'

ותשוקה

אוננות

מתוקה כמו שלא היתה מזמן,

מתרפקת

והכל כל כך

מפותל ונעים ובלתי ניתן להגדרה

חיפוש

קדחתני לרגעים, צונח לשקיעה הרכה ברגע הבא

וזה

קשה לומר ש

טוב

ובטח לא לא טוב ובכלל זה לא

העניין

הכל כל כך, רחוק

מ

דיכוטומיה, מטוב ורע, מחד וממשמעי הכל

פשוט

נע

וישנו ומעורפל ומעושן והדברים

הווים בדרכם

כמעט

בלי

שאפריע