אני מתגעגעת לבדידות שלי.
אני מתגעגעת לסכינים החדות שבלב, להלמות בצדי הרקה, לשקט התהומי והסוער שהתפוצץ בתוכי. התגעגתי למילים הנובעות, לכתיבה אל המרחב הריק והשומם בתקווה למצוא אדם בודד, כמוני, שיביט אל הכוכבים.
וכך מצאתי את עצמי חוזרת להורים בגיל 26, בחצי הדרך לתואר הראשון, עם מקצוע ועבודה ועתיד.
אבל חזרתי אדם אחר. מבוגר. פחות נרגש, פחות נוגע. אני מרגישה כלואה. ואהובה. ולא בודדה. אני בין דירות, עוד רגע אחד שיחלוף ביעף ואמשיך הכל. אקח לי רק את הערב. לחזור אליי. לרווקות, לעצבות, לבדידות. אל הספרים בחדר הסגור והעצוב, אל השמיכה שלא מצליחה לכסות על הכאב. אל הכתיבה שפורצת ממני כמו מתוך סכר שתש כוחו. חזרתי אל הבלוג ולבית של ההורים ואל הדמות שהייתי. ורע כאן. כי ככה טוב לי. וזה מה שאני רוצה.