בתור בחורה בת 30, עם הרבה בעיות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות.אני מעדיפה לגזור על עצמי את הבדידות שלי על עצמי כי אנשים לא יכולים להכיל אדם כמוני.
אז...לחיי בדידות? אני חושבת שאני מעדיפה להשאר לבד, קשרים עם אנשים זה דבר מסובך לי מדי.
ממליצה לראות את הסרט שרוכים, מדהים.
אני נראה לי בין האנשים הבודדים שמעדיפים ללכת לראות סרטים מדאכים בקולנוע כי זה נותן לך תירוץ לבכות בשקט בקולנוע מבלי שזה ייראה מוזר מדי.
בימינו נראה שהחברים הכי טובים שלי זה בקבוק ויסקי וכדורי הרגעה.
אז מה עושים בתור בן אדם שהחליט להרחיק את החברים שלו ואני שמנה גם לצערי, לא מורידה גרם לא משנה מה אני אוכלת או לא...סגריות, ויסקי, קלונקס ופייתון(שפת התכנות)...חיים עצובים ומעציבים. אף אחד לא באמת רוצה לשמוע כמה אתה מתקשה לחיות את חייך אפילו לא בן הזוג שלך. הוא יעדיף שתגידי שהכל טוב מבלי להגיד באמת שאתה גוסס, מעדיף להעלם לכולם לתמיד..
בעיה להיות עם הפרעת אישיות גבולית - אתה יותר מדי רגיש, כל "שיחה" או סיטואציה חברתית כואבת כמו לשפוך חומצה על העור ואתה אמור לשחוק שינים ולהעמיד פנים שהכל טוב כי אי אפשר בגילאי 30 להגיד הה אין לי רכב או עבודה או דירה כי אני יותר מדי דפוק וקשה לי באינטרקציות חברתיות..מזל שבימינו יש לנו את האינטרנט אחרת כנראה שאנשים כמונו או כמוני היו נתקעים בבית כמו טרולים, מנודים כמו מצורעים רק מבחירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
