ארבע ותשע דקות

אמרת שאתה אוהב את השמש בדיוק ברגע בו היא נושקת לקו המים בשעת דמדומים.

אמרת לי כשהבטת בעיניי שאתה יכול להביט בה ובי במשך שעות, כאשר העולם מסתובב והשקט מהדהד והכול רגוע ואלו הם רק שנינו בעולם, נמצאים ברגע הזה אל מול הים.
השמש נגעה במים, באופק הרחוק. הסתכלת עליה בעיניים חודרות.
הבטתי בך וראיתי את כל שרציתי לראות בתוך הקיום בעולם הזה.

העולם שנברא מתוך השקיעה שלי, שלך, שלנו.
והשמיים נמצאו בקו אחיד עם השמש, בעוד אני מסתכלת עליה ומחפשת עולם ומלואו בתוכה.
שנייה אחת יותר מדי ואני נשרפת.

אוי, כבר מאוחר מדי.

הלכת יחד עם השקיעה לעת ערב.